משפחה במסע

"אנחנו יוצאים לשליחות ברומניה" הוא אמר לי. "דיברו איתי על איוש מיידי, תוך חודש, גג חודש וחצי אני מתחיל תפקיד" הוא ממשיך, קולו מהסס ומבטו ממתין לאישור ממני. לא שאני אמורה או יכולה לאשר כזה דבר בכלל, הרי על כך תקום או תיפול הקריירה שלו, המפרנס הראשי שלנו, אז קטונתי מלאשר את רומניה או כל מדינה אחרת. אבל..... פאקניג רומניה!! שוב מזרח אירופה, שוב שלג וקור, שפה זרה ולא שימושית לחיים, בבושקות עם מטפחות ועגלות סוסים ברחובות. למה? למה זה מגיע לי? לא יכלו לשלוח אותנו לברצלונה או מדריד כמו שפנטזתי כל השנה? חלמתי על מקום דובר ספרדית, על חופי ים וביקיני, על שחיתות קולינארית ובמקום זה קיבלתי ממליגה. פאקינג רומניה הרמתי מבטי, חייכתי אליו ואמרתי לו "מצוין! ממש שמחה בשבילך שקיבלת שליחות. נתחיל להתארגן?" וכך התחלנו את המסע המשפחתי שלנו. המפרנס מוביל בראש ואני לוקחת צעד אחורה, עוזבת משרה מספקת ומעניינת, קוטעת החיים לרגע ומתרכזת באקסל משימות לקראת היציאה למסע, עיתוק המשפחה למדינה אחרת. במשך שלושה חודשים החיים שלנו התקיימו בשני יקומים נפרדים. המציאות אותה חיים: לקום...

חודשיים חיינו בנפרד. הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו'). קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו. וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו. נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט. בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו. דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני. אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחו...

כבר 24 שעות שאני מסתובבת עם מחנק בגרון, עוצרת את הדמעות ומנסה לנשום עמוק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל. "לעבור לגור ברומניה? לא מפחיד אותי בכלל". ככול שאני אומרת את זה יותר, כך אני פחות מאמינה לזה. מרכיבה משקפי שמש ומסתירה את העיניים הנפוחות מההורים בגן. בסוף היום הבנו שצריך להתחיל לפעול. אנחנו שנינו זוג יא-בשים, ייקים, רציניים כאלו, ככול שנדע יותר כך נרגע יותר. אנחנו האנשים שקוראים כל פוסט וכתבה לפני טיסה לחופשה בחו"ל, אנחנו אלו שקראו את ספרי ההריון והלידה והרגישו מוכנים. נראה שהגיע הזמן לאסוף מל"ם . התחלנו בשיחות טלפון לחבר'ה מהעבודה ולמחרת היום צורפתי קבל עם ועדה לקבוצת הוואטסאפ "בוקרשט ישראליות", בה חברות כ 70 נשים, שכשמה כך גם הן, ישראליות שחיות בבוקרשט. ופתאום, בהינף הקלדה קלה, עולם שלם התגלה לי. רק הצגתי את עצמי בקבוצה ותוך דקות ספורות קיבלתי עשרות הודעות פרטיות ושיחות טלפון מרומניה, עשרות! ומעברו השני של הצג, נשים. כמוני. שחששו, עברו, התנסו, והיום הן שמחות, מלאות חוויות וידע חשוב ומעניין. בשלוש השעות שעברו מרגע שליחת אותה ההודעה לא יכולתי...