משפחה במסע

יציאה לרילוקיישן, בדומה להריון היא מפחידה ומרגשת כאחד. יציאה לדרך חדשה ומרגשת שלא ניתן לצפות כיצד תסתיים ומה יעבור עלינו במהלכה. לפני המעבר דיברתי עם כמה שיותר א.נשים, אספתי מידע, נסעתי לבקר שם ולחפש בית וביה"ס. ממש כמו בהריון הראשון, כשקראתי ספרים, עשיתי קורס הכנה והלכתי לסיור בחדר הלידה. בשני המקרים אספתי עצות של אחרות, הקשבתי בשקיקה לסיפורי הצלחה (אקזיט מטורף ואושר עילאי) ולסיפורי אכזבה (ניתוח קיסרי חרום אחרי פיטוצין) וניסיתי לנחש איך יראה הסיפור שלי. ובשני המקרים, ברילוקיישן כמו גם בהריון, הסיפור שלי היה שונה, ייחודי ובלתי צפוי. לא משנה כמה שאלתי, ביררתי והתארגנתי מראש, שום דבר לא באמת הכין אותי לעוצמת החוויה ולתעצומות הנפש שנדרשו ממני במהלכה. תעצומות נפש בלידה - נשימות ונשיפות, לתזמן צירים, להודיע לדולה ולהורים, ללחוץ לדחוף, לבכות, לצחוק, לשרוד את מערבולת הרגשות הבלתי נגמרת. תעצומות נפש במעבר - מכירת דירה ורכב, אריזת ושילוח מכולה, מציאת בית ומסגרות, ביטוחים, חיסונים, פרידות ומערבולת רגשות בלתי נגמרת. אנחנו הנשים, למדנו על עצמנו, שאנו בנויות לזה, מוכנות...

האגדה של היפיפיה הנרדמת הקסימה רבות מאיתנו כשהיינו קטנות, על אף כמה חורים בעלילה שאינם נשמעים הגיוניים. אחד מהם, שנראה לי מוזר במיוחד, היה הפרט בסיפור המתאר את הנסיך מגיע לטירה כעבור 100 שנות תרדמה, והטירה מכוסה בצמחיה. הוא נאלץ לפלס את דרכו עם החרב בינות לענפים ולקוצים כדי להתקרב לנסיכה.  עכשיו, ניחא דרקון, ניחא מכשפה, ניחא פיות. טירה ענקית שמתכסה כולה כל כך מהר? תודו שזה מוזר. ואז עברתי לרומניה וגיליתי שזה אפשרי! אני רואה מול עיני צמחים גדלים, ממש רואה את ההתפתחות והצמיחה שלהם.  משבוע לשבוע עוד ועוד ס"מ מתווספים. המוני צמחים מטפסים מכסים בתים ובניינים ומאות עצים שתולים ברחובות העיר ומצלים על הולכי הרגל.  מלבד בתקופה המושלגת, רוב השנה ירוק בעיניים. גם עכשיו באוגוסט, כש 31 מעלות בחוץ, ירוק בעיניים. ירוק ואדום וסגול, הרומנים מגדלים פרחים בכל מקום ובכל צורה. שיא הקיץ, שיא החום, וברומניה הכל פורח כישראלית, אני רגילה לצהוב קייצי. צמחים שרופים/חרוכים/יבשים שמנסים לשרוד את שעות האור עד לבוא החורף. והנה פה, למרות החום הרב הכול ירוק וצבעוני מסביב. פניתי לידיד...

"אנחנו יוצאים לשליחות ברומניה" הוא אמר לי. "דיברו איתי על איוש מיידי, תוך חודש, גג חודש וחצי אני מתחיל תפקיד" הוא ממשיך, קולו מהסס ומבטו ממתין לאישור ממני. לא שאני אמורה או יכולה לאשר כזה דבר בכלל, הרי על כך תקום או תיפול הקריירה שלו, המפרנס הראשי שלנו, אז קטונתי מלאשר את רומניה או כל מדינה אחרת. אבל..... פאקניג רומניה!! שוב מזרח אירופה, שוב שלג וקור, שפה זרה ולא שימושית לחיים, בבושקות עם מטפחות ועגלות סוסים ברחובות. למה? למה זה מגיע לי? לא יכלו לשלוח אותנו לברצלונה או מדריד כמו שפנטזתי כל השנה? חלמתי על מקום דובר ספרדית, על חופי ים וביקיני, על שחיתות קולינארית ובמקום זה קיבלתי ממליגה. פאקינג רומניה הרמתי מבטי, חייכתי אליו ואמרתי לו "מצוין! ממש שמחה בשבילך שקיבלת שליחות. נתחיל להתארגן?" וכך התחלנו את המסע המשפחתי שלנו. המפרנס מוביל בראש ואני לוקחת צעד אחורה, עוזבת משרה מספקת ומעניינת, קוטעת החיים לרגע ומתרכזת באקסל משימות לקראת היציאה למסע, עיתוק המשפחה למדינה אחרת. במשך שלושה חודשים החיים שלנו התקיימו בשני יקומים נפרדים. המציאות אותה חיים: לקום...

מזה כשנה שאנחנו גרים ברומניה, בפרבר רגוע ושליו, רווי מתחמי מגורים מרופדים בווילות רחבות, מדשאות מטופחות ובריכות שחייה. מרבית השכנים שלנו, כמונו, הם זרים המתגוררים ברומניה. הקופאיות בסופר דוברות אנגלית ורכבי יוקרה דוהרים ברחובות המועטים של השכונה. נוח למדי. כבר זמן רב שרצינו לטעום מרומניה האמיתית, זו המחוברת אל הקרקע והטבע, זו הדוברת רומנית, זו האוכלת ממליגה כל יום ולא פיצה מהמקפיא. והנה נקרתה הזדמנות והוזמנו לבקר בביתה של מריאנה. כך קרה שבשבת בבוקר שמנו פעמינו לדרום בוקרשט ויצאנו מהעיר למסע קצרצר שהפעים אותנו, הפתיע וריגש. שעה של נסיעה במרחבים מישוריים לגמרי, שדות בר ושדות חקלאיים נפרשים משני צידי הדרך ואוטוסטרדה מצוינת וחדשה למדי שהעלתה חיוך על פניו של בן הזוג. בסופה של אותה השעה הגענו לקו הגבול של הפארק הלאומי Comana  . עגלה וסוס, כלי תחבורה פופלארי מחוץ לבוקרשט שם, לצד היער העבות נמצא כפר רומני. לא קטן מידי, לא גדול מידי, הכפר הזה יחד עם עוד כפר שכן, נקראים Comuna Prundu , ההגדרה הרשמית לאזור מגורים כפרי ברמת החלוקה המנהלית הקטנה ביותר. ברומניה קיימות כ 2,700 קומונות...

דתיה בן דור טוענת שכדי לדעת אם הגיע האביב צריך להסתכל סביב.  "...ואם רואים שאין עוד בוץ בשבילים  ואם רואים שנעלמו המעילים  ואם פרג וגם חרצית  לכבוד החג קישטו עציץ  אז יודעים  שבא אביב..."  אולי זה נכון ליושבים בארץ הקודש, אבל פה בניכר הרומני הקר, זה לא ממש עובד ככה. מסתבר שהאביב אמור להגיע היום. ב 1/3 מתחילות חגיגות האביב הרשמיות. העיר מלאה דוכני פרחים וקישוטים אביביים בזמן שבחוץ 16- ורוחות במהירות של 40 קמ"ש. הבוקר כולם איחלו לי חג אביב שמח אבל פאתי העיר נראים כך: ילדים, עזרו לנו למצוא את האביב מסתתר בתמונה חג האביב ידוע בכינויו מרצישור   martisoar e , שכן הוא חל בחודש מרץ. האגדה מספרת על סבתא רעה ונרגנת Baba Dochia שמתעמרת בכלתה ושולחת אותה לבצע מטלות בלתי אפשריות במעבה היער, אך עם עזרה אלוהית ובניגוד לכל הגיון, הבחורה המסכנה עומדת במטלות. בבה דוקיה, החמה הכועסת, יוצאת ליער עם עדר כבשים (או שמא עיזים) מכוסה בשבעה מעילים לחפש ולבדוק איך זה שהצליחה במשימות. כ"כ חם לה מהמאמץ שהיא פושטת את המעילים אחד אחרי השני עד שנשארת ללא כיסוי ביע...

חג המולד.  מה מעורר בכם השם הזה? בי הוא מעורר קצת אי נוחות. זרות. ואולי אולי קצת סלידה. ח-ג   ה-מ-ו-ל-ד כל כך נוטף ישו, משיחיות וחגיגיות נוצרית שהוא כל כך לא שלי, לא נגיש ולא מושג, שגורם לי לזוז באי נוחות רווית בורות בכסא. כשאני אומרת חג המולד אני רואה לנגד עיני בובת תינוק שוכב באסם עם מריה מגדלנה עטופה באדום ושומעת ברקע מיסה לטינית כבדת משמעות. אבל כריסמס? כריסמס זה כבר משהו אחר לגמרי. כריסמס זה חג נוצץ ומשלהב, עמוס מתנות, ילדים מצחקקים, ממתקים, אלכוהול וכמובן אורות מרהיבים. כשאני אומרת כריסמס אני רואה לנגד עיני משפחה מאושרת בסוודרים תואמים, תולה קישוטים מבריקים על עץ אשוח ירוק עד שעומד בסלון. התרגשות רבתי למראה האשוח הנוצץ, המתנות לרגליו וכרכרתו של לסנטה קלאוס בוקרשט היא אחת הערים המוארות ביותר באירופה בכריסמס אין ספק שהוליווד העבירה לי את המסר היטב. שנים של סרטים וסדרות אמריקאיות, הטביעו עלי את חותמו של כריסמס בלי שאכיר באמת את טיב החג. כל ילד מערבי טוב יודע מהו כריסמס וכיצד רצוי וראוי לחגוג אותו. מרכז החג הוא כמובן המתנות המונחות מתחת לעץ האשו...

דרושות מתנדבות להכנת קאפקייקס עם ציפוי כחול לבן,  כדורי שוקולד עם סוכריות, עוגת שכבות בצורת דגל ישראל, פונדו שוקולד עם שיפודי פירות, בלינצ'סים במילוי גבינה וכן, פיתות עם שוקולד. אני! אני! אני אתנדב לפיתות עם השוקולד! פיתות עם שוקולד בשש וחצי בבוקר אמא שוקעת שכמוני..... מזל שלא היו ברשימה כלים חד פעמיים כי אז הייתי עומדת מול דילמה ערכית  (משתדלת להימנע משימוש בפלסטיק חד שימושי), אך לא הייתה דילמה. אני רוצה לקחת חלק בפעילות הקהילתית ורוצה להרגיש טוב עם האימהות שלי ולכן מתנדבת למרוח פיתות עם שוקולד, לחתוך ל 200 רבעים ולעטוף אותם בניילון נצמד. אז איך קרה שמצאתי את עצמי מכוונת שעון לשש בבוקר, נאבקת עם הניילון שנצמד לכל דבר מלבד לרבע הפיתה הקטן הזה ומתפללת להגיע לעבודה עד תשע? סיפור שהיה כך היה.  200 כאלו, כן? ובכן, חג ההודיה בפתח ולכבודו מתקיים בביה"ס האמריקאי והרב תרבותי של הבנות, יריד קציר שהוא בעצם יריד עמים. כל מדינה מעמידה דוכן עם מיטב המטעמים שלה והילדים מסתובבים עם קופסאות מהבית (איזה כיף שמדיניות ביה"ס היא לצמצם שימוש בפלסטיק חד שימושי) ממלאים או...

בין כסה לעשור . זמן לחשוב פנימה, להסתכל על עצמי ולעשות תשובה. לבקש סליחה ולהתנצל כמובן בפני מי שצריך (סליחה אמא!). אבל לפני כן, להבין עם עצמי מה היה לי טוב השנה ומה רע, מה אני רוצה לשנות ואיך . אז מחטטת לעצמי בנשמה, פוצעת אותה קצת ושלא במכוון המחשבות מתכווננות למעבר. נטשתי את האחיין המתוק שלי, עזבתי את אחותי, התפטרתי מהעבודה הנהדרת שלי, ופתאום מול אלו, תחושות חיוביות חזקות מאוד מהשהות פה, הרחוקה מהבית. והכי קשה, שלאט לאט הרחוק מתחיל להרגיש כמו בית . מה בכלל הופך בית לבית ? כשהיינו קטנות למדנו בדרך לא דרך, שריבוע ועליו משולש הוא בית. כלומר, מבנה אירופי עם גג מוכן לחורף מושלג, גג כזה שהשלג יגלוש ממנו בשיפוע אל הקרקע ולא ייערם עליו. ובינתיים בגוגל אומרים שבית הוא מבצרו של אדם, אומרים שבית הוא לא בית אם הוא לא מכיל משפחה, אומרים שבית הוא איפה שהלב שלך . " על בית חלומותי איני יודעת כלום   ככל חלומותי אפל הוא וחתום .... .... דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו -  יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב   " (נעמי שמר) Regina Shafir מייפה את החיים טסנו לרומניה לשלושה...