משפחה במסע

כבר 24 שעות שאני מסתובבת עם מחנק בגרון, עוצרת את הדמעות ומנסה לנשום עמוק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל. "לעבור לגור ברומניה? לא מפחיד אותי בכלל". ככול שאני אומרת את זה יותר, כך אני פחות מאמינה לזה. מרכיבה משקפי שמש ומסתירה את העיניים הנפוחות מההורים בגן. בסוף היום הבנו שצריך להתחיל לפעול. אנחנו שנינו זוג יא-בשים, ייקים, רציניים כאלו, ככול שנדע יותר כך נרגע יותר. אנחנו האנשים שקוראים כל פוסט וכתבה לפני טיסה לחופשה בחו"ל, אנחנו אלו שקראו את ספרי ההריון והלידה והרגישו מוכנים. נראה שהגיע הזמן לאסוף מל"ם . התחלנו בשיחות טלפון לחבר'ה מהעבודה ולמחרת היום צורפתי קבל עם ועדה לקבוצת הוואטסאפ "בוקרשט ישראליות", בה חברות כ 70 נשים, שכשמה כך גם הן, ישראליות שחיות בבוקרשט. ופתאום, בהינף הקלדה קלה, עולם שלם התגלה לי. רק הצגתי את עצמי בקבוצה ותוך דקות ספורות קיבלתי עשרות הודעות פרטיות ושיחות טלפון מרומניה, עשרות! ומעברו השני של הצג, נשים. כמוני. שחששו, עברו, התנסו, והיום הן שמחות, מלאות חוויות וידע חשוב ומעניין. בשלוש השעות שעברו מרגע שליחת אותה ההודעה לא יכולתי...