משפחה במסע

חודשיים חיינו בנפרד. הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו'). קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו. וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו. נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט. בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו. דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני. אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחו...