נשארים שבת
חודשיים חיינו בנפרד.
הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו').
קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו.
וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו.
נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט.
בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו.
דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני.
אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחורה המתאימה לי באירועים כאלו, הזכרתי לעצמי שמחשבה יוצרת מציאות והחלטתי לצאת במבצע ארוחת שישי אינטימית ושמחה. אז שינסתי מותניים והתחלתי לבשל, מה שנקרא - העמדתי סירים.
ולפתע, תוך כדי בישול כשברקע גלגל"צ, נשמע צלצול בדלת ועל הסף הופיעה (תופים בבקשה) שכנה. ישראלית! עם עוגת שוקולד ביתית!
לא עבר רגע (נו, טוב, בערך שעה אח"כ) ושוב נשמע צלצול בדלת, ועל הסף הופיעה נציגת חב"ד עם משלוח מנות (איך קוראים לקופסת מתנה עם אוכל, שלא בפורים?) ובו יין וחלות לשבת.
ואני? כולי דמעות. התרגשות ואמונה אמיתית שמשהו טוב קורה פה, "כל ישראל ערבים זה לזה, הנה מה טוב ומה נעים, יאללה כפיים" הוכיח את עצמו מבחינתי, ויכולתי לשבת לאכול עם חיוך.
כמו ישראלים טובים, התעוררנו למחרת ומייד התעדכנו ב ynet על אירועי הר הבית המחרידים, מה שדכדך אותנו למדי והעלה לא מעט תהיות ברומו של עולם. מי אני, מה אני, יהדות, ישראל, לפני רגע חב"ד שימחו אותי כ"כ והנה עכשיו שוב אני והרגשות החילוניים השמאלניים שלי גואים. אז כל זה ועוד, לפוסט הבא.
הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו').
קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו.
וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו.
נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט.
בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו.
דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני.
אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחורה המתאימה לי באירועים כאלו, הזכרתי לעצמי שמחשבה יוצרת מציאות והחלטתי לצאת במבצע ארוחת שישי אינטימית ושמחה. אז שינסתי מותניים והתחלתי לבשל, מה שנקרא - העמדתי סירים.
 |
| בעלת הבית פינקה אותנו בכיריים משולבים גז וחשמל, תכל'ס מגניב. |
לא עבר רגע (נו, טוב, בערך שעה אח"כ) ושוב נשמע צלצול בדלת, ועל הסף הופיעה נציגת חב"ד עם משלוח מנות (איך קוראים לקופסת מתנה עם אוכל, שלא בפורים?) ובו יין וחלות לשבת.
 |
| עוגה שגרמה לי לדמוע |
 |
| משלוח מנות מושששש \ |
כמו ישראלים טובים, התעוררנו למחרת ומייד התעדכנו ב ynet על אירועי הר הבית המחרידים, מה שדכדך אותנו למדי והעלה לא מעט תהיות ברומו של עולם. מי אני, מה אני, יהדות, ישראל, לפני רגע חב"ד שימחו אותי כ"כ והנה עכשיו שוב אני והרגשות החילוניים השמאלניים שלי גואים. אז כל זה ועוד, לפוסט הבא.
 |
| אמרו לי שאני צריכה לשים יותר תמונות בפוסטים, אז הנה, ארוחת שישי אינטימית. |
תגובות
הוסף רשומת תגובה