משפחה במסע

"אני צריכה לעבור כריתת רחם". היא לא בכתה כשסיפרה לי את זה. הקול שלה אפילו לא רעד. למעשה, היה לי נדמה לי ששמעתי בקולה סוג של רגיעה והקלה, בידיעה שיש פתרון וטיפול לכאבים שהיא עוברת בחודשים האחרונים. בנוסף, ההיסטוריה המשפחתית שלה די נוראית בכל מה שקשור לגושים לא רצויים שמופיעים באיברים פנימיים, וכך קרה ששלושה רופאים המליצו חד משמעית על ניתוח לכריתת רחם. מריה, ה"בסטי" שלי פה ברומניה. היא בת 35 ואמא לשני קטנטנים, שאחרי חודשים של כאבי בטן ובחילות הבינה שהפתרון הוא ניתוח. קרי, אשפוז, צום, הרדמה מלאה, סכין, צלקת, התאוששות. ציור מקסים של Emma Plunkett   לקחתי את זה קשה.  במשך ימים חשבתי איך הייתי מרגישה אם הייתי במקומה, אם היו אומרים לי לוותר על הרחם שלי, לחתוך אותו ולהוציא אותו החוצה. עצם ההתעסקות בזה הפתיעה אותי, כי אני לא אישה שמחוברת במיוחד לגוף שלה. אני לא מתקשרת עם הרחם שלי, לא מתכננת לעשות בו שימוש נוסף מעבר לשני ההריונות שהוא סחב ואני שמחה על כל אפשרות מלאכותית שיש להפסקת הווסת. אז מה אכפת לי אם מוציאים את הרחם? למה זה כל כך מפריע לי?  אני חושבת שזה