פרידה מהרחם
"אני צריכה לעבור כריתת רחם".
היא לא בכתה כשסיפרה לי את זה. הקול שלה אפילו לא רעד.
למעשה, היה לי נדמה לי ששמעתי בקולה סוג של רגיעה והקלה, בידיעה שיש פתרון וטיפול לכאבים שהיא עוברת בחודשים האחרונים. בנוסף, ההיסטוריה המשפחתית שלה די נוראית בכל מה שקשור לגושים לא רצויים שמופיעים באיברים פנימיים, וכך קרה ששלושה רופאים המליצו חד משמעית על ניתוח לכריתת רחם.
מריה, ה"בסטי" שלי פה ברומניה. היא בת 35 ואמא לשני קטנטנים, שאחרי חודשים של כאבי בטן ובחילות הבינה שהפתרון הוא ניתוח. קרי, אשפוז, צום, הרדמה מלאה, סכין, צלקת, התאוששות.
לקחתי את זה קשה.
במשך ימים חשבתי איך הייתי מרגישה אם הייתי במקומה, אם היו אומרים לי לוותר על הרחם שלי, לחתוך אותו ולהוציא אותו החוצה. עצם ההתעסקות בזה הפתיעה אותי, כי אני לא אישה שמחוברת במיוחד לגוף שלה. אני לא מתקשרת עם הרחם שלי, לא מתכננת לעשות בו שימוש נוסף מעבר לשני ההריונות שהוא סחב ואני שמחה על כל אפשרות מלאכותית שיש להפסקת הווסת.
אז מה אכפת לי אם מוציאים את הרחם? למה זה כל כך מפריע לי?
אני חושבת שזה מפריע לי, כי בסופו של דבר, הרחק בהיסטוריה של האנושות, נשים הוגדרו על פי יכולות ההולדה שלהן ועל פי האיברים הנשיים שלהם. ציורים פגניים וסמלים נשיים מכל התרבויות מושתתים על איברי המין ומסמלים פוריות ורבייה.
אז אם אין לך רחם, איך יציירו אותך? איך ידעו שאת אישה? האם את אישה גם בלי אחד מהאיברים האלו?
התשובה שלי היא, בוודאי שכן. עם כל הכבוד ל"פרו ורבו" אנחנו נשים בזכות עצמנו ולאיבר כזה או אחר אין את הכוח האבסולוטי להגדיר אותנו.
מריה נאלצת לעבור את החוויה הזו ברומניה והיא לא רומניה. המשפחה שלה והחברות נמצאות מעבר לים. וזה הוביל אותי למסקנה שאנחנו צריכות לערוך פרידה מהרחם, מסיבת פרידה. לעזור למריה להודות לרחם על הדרך שעשה עד כה, על העוברים שגידל, על השנים שהיה חלק ממנה. נגיד לו שלום ותודה ולא להתראות. על הדרך, אולי גם נתחבר לעצמנו, למי שאנחנו, נשים. חברות. משפחה במקום שהוא רחוק מהבית.
התגובות האוהדות לא איחרו להגיע, ואני הופתעתי מרמת ההתרגשות וההיענות של יתר החברות.
שבוע לפני הניתוח, סלון הבית שלי לבש חג. האורות עוממו, מוזיקה מרגיעה התנגנה ברקע ונרות ריחניים פוזרו. אחת אחת, החברות הגיעו, מחזיקות זרי פרחים בידיים ומתנות קטנות למריה. אחרי כמה כוסות יין, הצגתי את קירסטין, מנחת הערב, שסיפרה לנו על מה הן מנדלות. קירסטין היא מורה ליוגה שלמדה ציור מנדלות כשגרה בקמבודיה. היא סיפרה על ההיסטוריה של המנדלות ככלי מדיטטיבי קהילתי, ממש כמו ההתכנסות הזו שלנו, היה מקובל בימים עברו להתכנס כל השבט יחד לרגל טקס או יום חג, להכין מנדלה גדולה משותפת ולתת לרוח לפזר אותה בחלוף הרגע. אומנות ציור המנדלות היא המצאה מתקדמת יותר.
התיישבנו ליד השולחן עם עמדות הציור המוכנות.
קירסטין חילקה לנו דפי תרגול לשרטוט אלמנטים בסיסיים. מאחורי כל אלמנט עומד סיפור:
דיברנו על הימצאות הספירלה בטבע, על כך שמשולש מייצג את האיברים הנשיים, על עיגול כסמל למחזוריות התחלה וסוף', על המשולש הנשי, על רימון ועוד ועוד. אחרי שתרגלנו קצת, קיבלנו דפים עם סקיצה בסיסית של עיגולים מרושתים ועליהם התחלנו לבנות את המנדלות האישיות שלנו, בליווי והדרכה של קירסטין.
רובנו היו סקפטיות בנוגע ליכולת שלנו לצייר ולהכין מנדלה בעצמנו, אבל למרבה הפליאה, שעתיים אחר כך וכמה כוסות יין, והנה, כולנו הצלחנו בצורה כזו או אחרת להפיק מנדלה לגמרי לבד. במקביל, עברה בינינו מנדלה אחת משותפת שאותה ציירנו יחד ולבסוף הענקנו למריה כזיכרון מערב הפרידה.
קשה להסביר במילים את הערב שעבר עלינו.
זה היה ערב נשי, מחזק ומרגש מאוד. ערב שבו התקרבנו זו לזו וגם כל אחת לעצמה. חשבנו על ההריונות והלידות שעברנו, ועל אלו שלא נעבור. חשבנו על מה מגדיר אותנו כנשים, כמי שאנחנו, חשבנו על להיות לבד ועל להיות יחד. חשבנו על חברות מעבר לים שהיא פה ועכשיו חזקה מכל דבר וככל הנראה תישאר איתנו לנצח.
אחרי כמה וכמה כוסות סנגריה, הרבה צחוק וגם קצת בכי, סיימנו בחיבוק גדול, נשמנו עמוק, ואמרנו תודה על מה שיש, תודה על מה שאין ותודה על הרגע הזה.
עוד על עצמה נשית ואיך שקהילת הנשים הישראליות תמכה בי לפני המעבר לרומניה, מוזמנות לקרוא פה
היא לא בכתה כשסיפרה לי את זה. הקול שלה אפילו לא רעד.
למעשה, היה לי נדמה לי ששמעתי בקולה סוג של רגיעה והקלה, בידיעה שיש פתרון וטיפול לכאבים שהיא עוברת בחודשים האחרונים. בנוסף, ההיסטוריה המשפחתית שלה די נוראית בכל מה שקשור לגושים לא רצויים שמופיעים באיברים פנימיים, וכך קרה ששלושה רופאים המליצו חד משמעית על ניתוח לכריתת רחם.
מריה, ה"בסטי" שלי פה ברומניה. היא בת 35 ואמא לשני קטנטנים, שאחרי חודשים של כאבי בטן ובחילות הבינה שהפתרון הוא ניתוח. קרי, אשפוז, צום, הרדמה מלאה, סכין, צלקת, התאוששות.
 |
| ציור מקסים של Emma Plunkett |
לקחתי את זה קשה.
במשך ימים חשבתי איך הייתי מרגישה אם הייתי במקומה, אם היו אומרים לי לוותר על הרחם שלי, לחתוך אותו ולהוציא אותו החוצה. עצם ההתעסקות בזה הפתיעה אותי, כי אני לא אישה שמחוברת במיוחד לגוף שלה. אני לא מתקשרת עם הרחם שלי, לא מתכננת לעשות בו שימוש נוסף מעבר לשני ההריונות שהוא סחב ואני שמחה על כל אפשרות מלאכותית שיש להפסקת הווסת.
אז מה אכפת לי אם מוציאים את הרחם? למה זה כל כך מפריע לי?
אני חושבת שזה מפריע לי, כי בסופו של דבר, הרחק בהיסטוריה של האנושות, נשים הוגדרו על פי יכולות ההולדה שלהן ועל פי האיברים הנשיים שלהם. ציורים פגניים וסמלים נשיים מכל התרבויות מושתתים על איברי המין ומסמלים פוריות ורבייה.
אז אם אין לך רחם, איך יציירו אותך? איך ידעו שאת אישה? האם את אישה גם בלי אחד מהאיברים האלו?
התשובה שלי היא, בוודאי שכן. עם כל הכבוד ל"פרו ורבו" אנחנו נשים בזכות עצמנו ולאיבר כזה או אחר אין את הכוח האבסולוטי להגדיר אותנו.
מריה נאלצת לעבור את החוויה הזו ברומניה והיא לא רומניה. המשפחה שלה והחברות נמצאות מעבר לים. וזה הוביל אותי למסקנה שאנחנו צריכות לערוך פרידה מהרחם, מסיבת פרידה. לעזור למריה להודות לרחם על הדרך שעשה עד כה, על העוברים שגידל, על השנים שהיה חלק ממנה. נגיד לו שלום ותודה ולא להתראות. על הדרך, אולי גם נתחבר לעצמנו, למי שאנחנו, נשים. חברות. משפחה במקום שהוא רחוק מהבית.
התגובות האוהדות לא איחרו להגיע, ואני הופתעתי מרמת ההתרגשות וההיענות של יתר החברות.
שבוע לפני הניתוח, סלון הבית שלי לבש חג. האורות עוממו, מוזיקה מרגיעה התנגנה ברקע ונרות ריחניים פוזרו. אחת אחת, החברות הגיעו, מחזיקות זרי פרחים בידיים ומתנות קטנות למריה. אחרי כמה כוסות יין, הצגתי את קירסטין, מנחת הערב, שסיפרה לנו על מה הן מנדלות. קירסטין היא מורה ליוגה שלמדה ציור מנדלות כשגרה בקמבודיה. היא סיפרה על ההיסטוריה של המנדלות ככלי מדיטטיבי קהילתי, ממש כמו ההתכנסות הזו שלנו, היה מקובל בימים עברו להתכנס כל השבט יחד לרגל טקס או יום חג, להכין מנדלה גדולה משותפת ולתת לרוח לפזר אותה בחלוף הרגע. אומנות ציור המנדלות היא המצאה מתקדמת יותר.
התיישבנו ליד השולחן עם עמדות הציור המוכנות.
קירסטין חילקה לנו דפי תרגול לשרטוט אלמנטים בסיסיים. מאחורי כל אלמנט עומד סיפור:
דיברנו על הימצאות הספירלה בטבע, על כך שמשולש מייצג את האיברים הנשיים, על עיגול כסמל למחזוריות התחלה וסוף', על המשולש הנשי, על רימון ועוד ועוד. אחרי שתרגלנו קצת, קיבלנו דפים עם סקיצה בסיסית של עיגולים מרושתים ועליהם התחלנו לבנות את המנדלות האישיות שלנו, בליווי והדרכה של קירסטין.
 |
מתחילים מהמרכז ולאט לאט מוסיפים אלמנטים למעגלים החיצוניים |
רובנו היו סקפטיות בנוגע ליכולת שלנו לצייר ולהכין מנדלה בעצמנו, אבל למרבה הפליאה, שעתיים אחר כך וכמה כוסות יין, והנה, כולנו הצלחנו בצורה כזו או אחרת להפיק מנדלה לגמרי לבד. במקביל, עברה בינינו מנדלה אחת משותפת שאותה ציירנו יחד ולבסוף הענקנו למריה כזיכרון מערב הפרידה.
 |
| המנדלה הקהילתית שהכנו כמתנה למריה |
 |
| התוצרים הסופיים |
קשה להסביר במילים את הערב שעבר עלינו.
זה היה ערב נשי, מחזק ומרגש מאוד. ערב שבו התקרבנו זו לזו וגם כל אחת לעצמה. חשבנו על ההריונות והלידות שעברנו, ועל אלו שלא נעבור. חשבנו על מה מגדיר אותנו כנשים, כמי שאנחנו, חשבנו על להיות לבד ועל להיות יחד. חשבנו על חברות מעבר לים שהיא פה ועכשיו חזקה מכל דבר וככל הנראה תישאר איתנו לנצח.
 |
| מנדלה ככלי לתמיכה קהילתית - פרידה מהרחם |
אחרי כמה וכמה כוסות סנגריה, הרבה צחוק וגם קצת בכי, סיימנו בחיבוק גדול, נשמנו עמוק, ואמרנו תודה על מה שיש, תודה על מה שאין ותודה על הרגע הזה.
עוד על עצמה נשית ואיך שקהילת הנשים הישראליות תמכה בי לפני המעבר לרומניה, מוזמנות לקרוא פה
תגובות
הוסף רשומת תגובה