כוחה של טכנולוגיה

כבר 24 שעות שאני מסתובבת עם מחנק בגרון, עוצרת את הדמעות ומנסה לנשום עמוק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל.
"לעבור לגור ברומניה? לא מפחיד אותי בכלל". ככול שאני אומרת את זה יותר, כך אני פחות מאמינה לזה.
מרכיבה משקפי שמש ומסתירה את העיניים הנפוחות מההורים בגן.

בסוף היום הבנו שצריך להתחיל לפעול. אנחנו שנינו זוג יא-בשים, ייקים, רציניים כאלו, ככול שנדע יותר כך נרגע יותר. אנחנו האנשים שקוראים כל פוסט וכתבה לפני טיסה לחופשה בחו"ל, אנחנו אלו שקראו את ספרי ההריון והלידה והרגישו מוכנים. נראה שהגיע הזמן לאסוף מל"ם.
התחלנו בשיחות טלפון לחבר'ה מהעבודה ולמחרת היום צורפתי קבל עם ועדה לקבוצת הוואטסאפ "בוקרשט ישראליות", בה חברות כ 70 נשים, שכשמה כך גם הן, ישראליות שחיות בבוקרשט.
ופתאום, בהינף הקלדה קלה, עולם שלם התגלה לי. רק הצגתי את עצמי בקבוצה ותוך דקות ספורות קיבלתי עשרות הודעות פרטיות ושיחות טלפון מרומניה, עשרות!

ומעברו השני של הצג, נשים. כמוני. שחששו, עברו, התנסו, והיום הן שמחות, מלאות חוויות וידע חשוב ומעניין.
בשלוש השעות שעברו מרגע שליחת אותה ההודעה לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לקום מהכיסא, עניתי לטלפונים בזה אחר זה, המחשב פתוח על גוגל מפות ועל אתרי ביה"ס וגני ילדים. שיחה אחרי שיחה הן התקשרו ודיברו וחיבקו אותי, אותן נשים זרות שברגע הפכו להיות רשת תמיכה ומעגל חברי, נשים שלא דרשו ממני דבר ולא הכירו אותי גרמו לי בלי לדעת, לחייך.

 איור מתוק של Regina Shafir המהממת

והחיוך הזה לא ירד במשך שבועות ארוכים, כי בזכותן, מהר מאוד הרגשתי שאני הולכת למקום טוב.
אז יש פה חיבור נשי, חיבור לאומי וערבות הדדית אבל יש פה גם כוח רב לטכנולוגיה. כי בסבב א' לקח לי 7-8 חודשים להגיע לכמות הקשרים האישיים וההיכרויות שהצלחתי הפעם תוך חודש לקיים עם וואטסאפ.
אז למי התודה?

אנרי מאטיס מבין בחיבור ותמיכה נשית.    הריקוד, 1909