משפחה במסע

"אני צריכה לעבור כריתת רחם". היא לא בכתה כשסיפרה לי את זה. הקול שלה אפילו לא רעד. למעשה, היה לי נדמה לי ששמעתי בקולה סוג של רגיעה והקלה, בידיעה שיש פתרון וטיפול לכאבים שהיא עוברת בחודשים האחרונים. בנוסף, ההיסטוריה המשפחתית שלה די נוראית בכל מה שקשור לגושים לא רצויים שמופיעים באיברים פנימיים, וכך קרה ששלושה רופאים המליצו חד משמעית על ניתוח לכריתת רחם. מריה, ה"בסטי" שלי פה ברומניה. היא בת 35 ואמא לשני קטנטנים, שאחרי חודשים של כאבי בטן ובחילות הבינה שהפתרון הוא ניתוח. קרי, אשפוז, צום, הרדמה מלאה, סכין, צלקת, התאוששות. ציור מקסים של Emma Plunkett   לקחתי את זה קשה.  במשך ימים חשבתי איך הייתי מרגישה אם הייתי במקומה, אם היו אומרים לי לוותר על הרחם שלי, לחתוך אותו ולהוציא אותו החוצה. עצם ההתעסקות בזה הפתיעה אותי, כי אני לא אישה שמחוברת במיוחד לגוף שלה. אני לא מתקשרת עם הרחם שלי, לא מתכננת לעשות בו שימוש נוסף מעבר לשני ההריונות שהוא סחב ואני שמחה על כל אפשרות מלאכותית שיש להפסקת הווסת. אז מה אכפת לי אם מוציאים את הרחם? למה זה כל כך מפריע לי?  אני חושבת שזה...

כבר 24 שעות שאני מסתובבת עם מחנק בגרון, עוצרת את הדמעות ומנסה לנשום עמוק ולהתנהג כאילו הכול כרגיל. "לעבור לגור ברומניה? לא מפחיד אותי בכלל". ככול שאני אומרת את זה יותר, כך אני פחות מאמינה לזה. מרכיבה משקפי שמש ומסתירה את העיניים הנפוחות מההורים בגן. בסוף היום הבנו שצריך להתחיל לפעול. אנחנו שנינו זוג יא-בשים, ייקים, רציניים כאלו, ככול שנדע יותר כך נרגע יותר. אנחנו האנשים שקוראים כל פוסט וכתבה לפני טיסה לחופשה בחו"ל, אנחנו אלו שקראו את ספרי ההריון והלידה והרגישו מוכנים. נראה שהגיע הזמן לאסוף מל"ם . התחלנו בשיחות טלפון לחבר'ה מהעבודה ולמחרת היום צורפתי קבל עם ועדה לקבוצת הוואטסאפ "בוקרשט ישראליות", בה חברות כ 70 נשים, שכשמה כך גם הן, ישראליות שחיות בבוקרשט. ופתאום, בהינף הקלדה קלה, עולם שלם התגלה לי. רק הצגתי את עצמי בקבוצה ותוך דקות ספורות קיבלתי עשרות הודעות פרטיות ושיחות טלפון מרומניה, עשרות! ומעברו השני של הצג, נשים. כמוני. שחששו, עברו, התנסו, והיום הן שמחות, מלאות חוויות וידע חשוב ומעניין. בשלוש השעות שעברו מרגע שליחת אותה ההודעה לא יכולתי...