פאקינג רומניה

"אנחנו יוצאים לשליחות ברומניה" הוא אמר לי.
"דיברו איתי על איוש מיידי, תוך חודש, גג חודש וחצי אני מתחיל תפקיד" הוא ממשיך, קולו מהסס ומבטו ממתין לאישור ממני.
לא שאני אמורה או יכולה לאשר כזה דבר בכלל, הרי על כך תקום או תיפול הקריירה שלו, המפרנס הראשי שלנו, אז קטונתי מלאשר את רומניה או כל מדינה אחרת.
אבל..... פאקניג רומניה!! שוב מזרח אירופה, שוב שלג וקור, שפה זרה ולא שימושית לחיים, בבושקות עם מטפחות ועגלות סוסים ברחובות. למה? למה זה מגיע לי? לא יכלו לשלוח אותנו לברצלונה או מדריד כמו שפנטזתי כל השנה? חלמתי על מקום דובר ספרדית, על חופי ים וביקיני, על שחיתות קולינארית ובמקום זה קיבלתי ממליגה.

פאקינג רומניה

הרמתי מבטי, חייכתי אליו ואמרתי לו "מצוין! ממש שמחה בשבילך שקיבלת שליחות. נתחיל להתארגן?" וכך התחלנו את המסע המשפחתי שלנו. המפרנס מוביל בראש ואני לוקחת צעד אחורה, עוזבת משרה מספקת ומעניינת, קוטעת החיים לרגע ומתרכזת באקסל משימות לקראת היציאה למסע, עיתוק המשפחה למדינה אחרת.
במשך שלושה חודשים החיים שלנו התקיימו בשני יקומים נפרדים. המציאות אותה חיים: לקום כל בוקר וללכת לעבודה, לשלוח את הבנות למסגרות, להמשיך את כל ההתחייבויות ולחייך לעולם כרגיל, והמציאות המקבילה רווית הבירוקרטיות, ללמוד כללים חדשים, להכין רשימת משימות ולהבין איך מבצעים אותן (מי שיודע איפה בביטוח לאומי מדווחים על יציאה לשליחות ואיך ממשיכים לקבל קצבת ילדים שיגיד "אני") להיות במרוץ נגד הזמן ולסמן כל ערב V על מה שהספקנו.
והלב? כמו הרגליים. רגל פה רגל שם. פתאום כל שיר ברדיו גורם לי לדמוע, כל מפגש בגינה עם השכנה הופך למשמעותי וכל החלטה בעבודה היא הרת גורל וסופית. שלושה חודשים של סחרחרה רגשית וטרפת שלו ושלי, שנינו יחד אחוזים ומגובשים מול המשימה, להעביר את המשפחה בצורה הטובה והיעילה ביותר. והנה ברגע, מתחזקת הזוגיות והתא המשפחתי שלנו נעשה ברור וחזק יותר.
העיתוק, מסתבר, מתחיל עוד כשאנחנו בבית.


מוזמנות לקרוא את הפוסט המלא במאקו 

* למי שמעונייןנת, כתבו בתגובה או במייל ואשמח לשלוח את אקסל המשימות לקראת יציאה לשליחות.