היה לי חבר היה לי אח

החגים הגיעו ואיתם גם ביקורים מהארץ. בראש השנה היו כאן בני משפחה שבאו לחגוג איתנו ובשמחת תורה זכינו לביקור ראשון של חברים. אתחיל עם מילות תודה ענקיות: תודה תודה תודה שבאתם!!!! חיממתם את ליבנו, הארתם את ימינו ושימחתם אותנו מאוד!

ועכשיו למילים אחרות.
תאיר ונועם נחתו ברביעי בצהריים עם ילד בן 7, ילדה בת 4 ותינוק מתוק. הם חברים שלנו הרבה שנים אחורה, למעשה נועם ואני חברים עוד מכיתה ז'. עברנו לא מעט בשנים הללו. שבתות שיצאנו יחד מהצבא, טיולים עם החבר'ה במדבר, הופעה מביכה בחתונה אחד של השני, חופשות לידה משותפות עם תאיר, קמפינג עם הילדים, אבל שום דבר לא מתקרב בחוויה ובהרגשה לחמישה ימים אינטנסיביים של שהות משותפת תחת קורת גג אחת. החברות שלנו מבוססת על הרבה מאוד כבוד, הערכה, אהבה וחוויות משותפות, הבסיס הזה הוא הכרחי, כי גדלנו להיות אנשים שונים למדי אלו מאלו.

תאיר ונועם, כשמם כן הם. מאירים את הסביבה והעולם.
הם נעימים וחייכניים, רגועים מאוד וסבלניים (בחיים לא שמעתי אותם מרימים קול על ילדיהם!!), זורמים עם החיים ומקבלים הכול בהבנה ובחיוב. ואנחנו.... המממ... איך לומר.... אנחנו לא כאלו.
תאיר ונועם חיים במצפור בצפון, בקהילה אורגנית אלטרנטיבית. הם עושים מדיטציה ויוגה יחד, אחרי שנים של ויפאסנה בנפרד. אוכלים ממש ממש ממש בריא, בלידה האחרונה הוא יילד אותה בבית, וגם היום - אחרי 3 ילדים, הם מתמזמזים מלא בפרהסיה. ואנחנו.... המממ... איך לומר.... אנחנו לא כאלו. (אחחחח הקנאה).
תאיר ונועם חולמים על מעבר ליורט מונגולי עם מקלחת מבוץ בחוץ, פעילים חברתיים בקהילה, ממעיטים בשימוש ברכבים ומתכננים עוד ילד או שניים. ואנחנו.... המממ... איך לומר.... אנחנו לא כאלו.

תאיר ואני ברגע של בונדינג.
האיור המתוק של C.Cassandra, מאיירת רומניה קנדית.

הם הגיעו, על שלל מטלטליהם, (לאנשים עם שני ילדים ותינוק יש מלא ציוד) ועוד לפני ההגעה התארגנו בהתאם.
השאלנו בוסטרים לרכב וכסא אוכל לתינוק, סדרנו מזרנים ומצעים במידות השונות, הכנו שלטים לדלת, בנינו מסלול טיול שיתאים לכולם ועשינו קניות ענקיות בסופר שכללו את כל תחליפי הלקטוז האפשריים וכל המוצרים האורגניים/קמח מלא/טופו/כוסמין שיכולנו למצוא.

פינקתי אותם במשקה אלכוהולי מסמבוק שחור!

לא אלאה אתכם בכל סיפור הביקור, רק אגיד שהיה נהדר. חמישה ימים של טיולים, צחוק, שיחות לתוך הלילה ואמבטיות קצף משותפות (לילדים כמובן).  על הדרך גילינו שלחוויות המקסימות האלו יש גם צד נוסף:

1) קודם כל, מבחינה רגשית. הביקור הזה זרק את כולנו אחורה. הפרידה הייתה עצובה וקשה ולמחרת הבנות התפרקו רגשית ובמשך כמה שעות בכו והיו עצבניות מאוד. אם חשבנו שאנחנו כבר עמוק בהתאקלמות, הביקור הזה עורר בנו את הגעגועים הביתה בעוצמה יתרה. הביקור גם ערער את תחושת השייכות שלנו לפה. משחק קולח עם החברים מהארץ האיר באור אחר את החברויות הטריות שהבנות מנסות לייצר פה. כמו גם, שיחה רהוטה עם נועם הנכיחה לי עד כמה אני צמאה לשיחות נפש בעברית (לא הייתי מודעת לזה).

2) עוד משהו שהבנו הוא, שביקור כזה הוא שונה מטיול בחו"ל עם חברים. בעיקר בגלל אפקט האירוח. הם באו אלינו הביתה > אנחנו רוצים לפנק, להראות ולהכיר להם את חיינו. ומצד שני, הם באו אלינו הביתה > חדרו למעוננו הפרטי והשמור ביותר וראו אותנו ואת בנותינו בצורה חשופה מאוד. כשנוסעים לטיול יחד בחו"ל, השותפות היא שווה ובסוף היום כל אחד הולך לחדר שלו במלון, מה שאומר שלא בהכרח חולקים חדר שירותים.

3) אורחים עם תינוקות זה עניין.
דבר ראשון שתאיר עשתה כשנכנסה אלינו הביתה, (אחרי שחיבקה אותי, בירכה אותי באינדיאנית ופתחה לי את הצ'אקרות) היה להזיז את כללללל הפיצ'פקאעס שלי. עכשיו, כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחורה אספנית והסלון שלי עמוס בקישוטים ומזכרות שבירות. מתוך דאגה לרכוש המיותר הזה, היא הזיזה ארונות ושידות אחר כבוד אל המחסן, והעלתה פסלונים למדפים עליונים. כמה עציצים לא הוזזו בזמן והקטנטן הספיק לפזר את האדמה בסלון. האמת? זה היה ממש חמוד ולא נורא בכלל.

                                                                  
       

מדפים שלא מחוברים לקיר = סכנת חיים!                      בכל מקום פיצ'פקעס מיותרים

עוד משהו שקשור לתינוקות: הם בוכים בלילה ואוכלים כל 3-4 שעות. שזה אומר שהשינה לא ממש רצופה ושצריך לעשות עצירות נוספות בנסיעה ובטיול עצמו. זה אמור להיות ברור לכל הורה, בעווננו הספקנו כבר לשכוח שזה כך.

4) תובנה בעקבות שלל ביקורי החגים וביקורי העבר: עוד אנשים בבית משמע עוד אנשים בבית.

על פניו זה הגיוני וברור אבל כשמתעוררים באמצע הלילה לשירותים ומגלים ששוב אין נייר הטואלט - זה מעצבן. כשמשתמשים לך במשחת השיניים והיא נגמרת ללא התראה - זה מבאס. כשממהרים בבוקר לעבודה והחברים בדיוק מתפנקים במקלחת ארוכה - אז צריך למצוא דרך נעימה להסביר את זמני הבוקר שלנו ולבקש שיתחשבו בהם. כשהכלים המלוכלכים לא נגמרים במשך ימים - צריך לנשום עמוק עמוק ולהדחיק את החלק ההיסטניסטי שבי.

ואז פתאום, ללא התראה מוקדמת, הביקור הסתיים.
הם ארזו הכול, אספו את הבגדים והצעצועים, עטפו את הילדים במעילים, עלו למונית ו..... נסעו. ואני נותרתי לבד עומדת בדלת בפיג'מה. ארבע וחצי בבוקר, חושך מוחלט בחוץ, יודעת שהבנות יתעוררו לבית שקט מידיי וריק מידיי ומכינה בתוכי את הכוח והאהבה למלא את הבור שנפער בלכתם.


לפרטים ורשמים מהטיול המשותף עם 5 ילדים קטנים, היכנסו לכאן.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
הערה לסיום, הפוסט הזה נכתב באישורם וברכתם של תאיר ונועם. הם מסרו בתגובה לכל המלעיזים: "איננו יכולים לאשר או להכחיש דבר. מה שהיה בבוקרשט נשאר בבוקרשט."