משפחה במסע

דרושות מתנדבות להכנת קאפקייקס עם ציפוי כחול לבן,  כדורי שוקולד עם סוכריות, עוגת שכבות בצורת דגל ישראל, פונדו שוקולד עם שיפודי פירות, בלינצ'סים במילוי גבינה וכן, פיתות עם שוקולד. אני! אני! אני אתנדב לפיתות עם השוקולד! פיתות עם שוקולד בשש וחצי בבוקר אמא שוקעת שכמוני..... מזל שלא היו ברשימה כלים חד פעמיים כי אז הייתי עומדת מול דילמה ערכית  (משתדלת להימנע משימוש בפלסטיק חד שימושי), אך לא הייתה דילמה. אני רוצה לקחת חלק בפעילות הקהילתית ורוצה להרגיש טוב עם האימהות שלי ולכן מתנדבת למרוח פיתות עם שוקולד, לחתוך ל 200 רבעים ולעטוף אותם בניילון נצמד. אז איך קרה שמצאתי את עצמי מכוונת שעון לשש בבוקר, נאבקת עם הניילון שנצמד לכל דבר מלבד לרבע הפיתה הקטן הזה ומתפללת להגיע לעבודה עד תשע? סיפור שהיה כך היה.  200 כאלו, כן? ובכן, חג ההודיה בפתח ולכבודו מתקיים בביה"ס האמריקאי והרב תרבותי של הבנות, יריד קציר שהוא בעצם יריד עמים. כל מדינה מעמידה דוכן עם מיטב המטעמים שלה והילדים מסתובבים עם קופסאות מהבית (איזה כיף שמדיניות ביה"ס היא לצמצם שימוש בפלסטיק חד שימושי) ממלאים או

נולדתי בחשון, חודש נטול חגים וחגיגות. אך השנה, למרות המרחק העצוב מהבית, ביום ההולדת שלי הייתה חגיגה כפולה. מכשפה מלידה כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת חגיגות, כל חגיגה שהיא. רצוי שתשולב עם מוזיקה, אוכל טוב ושוקולד ואני אהיה מרוצה. מכרי יודעים עלי גם שאני אוהבת להתחפש ולהשתטות כשאפשר, וכמובן, הכי הכי אני אוהבת ימי הולדת. גדלתי בבית שבו לכל אחד יש את פסטיבל ההולדת השנתי שלו ובו במשך ימים מהללים מקדשים ושמחים על הולדתו של אותו האדם, את החגיגות הובילה כל השנים אמא שלי ועם הזמן אחותי והחברות הטובות תפסו את המושכות. לחגוג יומולדת רחוקה מהבית, זה לא פשוט, כלומר, זה כל כך שונה ואחר, שביומיים שלפני היומולדת הסתובבתי עם הראש באדמה מבואסת למדי וכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. בבוקר היומולדת בעלי והבנות פינקו בשוקולדים, בלונים ומתנות. חייכתי בתודה ועדיין בלב הייתי עצובה ורציתי לאמא. אך ככול שהתקדם היום, החיוך על פני רק הלך וגדל והבנתי שהשנה זכיתי. זכיתי ביום הולדת מיוחד ושמח במיוחד.       מסתבר שליום ההולדת שלי, כשהוא בניכר יש משמעות אחרת, נולדתי ב 31/10 הוא ליל כל הקדושים הידוע גם בשמו

עד לפני כמה חודשים, כשהיינו מתעוררים לשבת עצלה כזו ללא תוכניות, היו שתי אפשרויות פעולה מבחינתנו. אם זה יום קיץ - הולכים לים ובצהריים מתקפלים מלאי חול לאחת הסבתות למקלחות, ארוחה והתנחלות בסלון אם זה יום קר - הולכים לאחת הסבתות להתנחלות בסלון כיוון שכבר לא כ"כ פה ואין לנו ים בקרבת מקום ובהחלט גם לא סבתא, נאלצנו להעסיק את עצמנו וכך קרה שהחלטנו לנסוע ל Snagov זהו כפר קטן השוכן 30 ק"מ מבוקרשט, בקצהו האחד יער שמוכרז כשמורת טבע ובקצהו השני אגם סנגוב שהוא בכלל לא אגם אלא לימן של נהר יאלומיצה שעובר בקרבת מקום. גודלו כ 6 ק"מ ועומקו 9 מטרים. באמצע יש אי גדול כך שלעין בלתי מזויינת  (חיחיחי) זה בהחלט נראה כמו אגם לכל דבר. בין הכפר לאי מחבר גשר גדול וארוך. כשהגענו התקרר פתאום והכול התמלא ערפל, בקושי ראינו את האי בקשה הגשר וזה היה אפילו קצת מפחיד, מייד הפכנו את זה למשחק ורצנו את רוב הדרך עם הבנות. ערפל לכבוד Halloween המתקרב ובא לשמחתנו הרבה באי חיכה לנו פארק שמור ומטופל ובמרכזו מנזר סנגוב. במנזר הזה קבור ולאד צפאש הידוע גם כ"דרקולה"

החגים הגיעו ואיתם גם ביקורים מהארץ. בראש השנה היו כאן בני משפחה שבאו לחגוג איתנו ובשמחת תורה זכינו לביקור ראשון של חברים. אתחיל עם מילות תודה ענקיות: תודה תודה תודה שבאתם!!!! חיממתם את ליבנו, הארתם את ימינו ושימחתם אותנו מאוד! ועכשיו למילים אחרות. תאיר ונועם נחתו ברביעי בצהריים עם ילד בן 7, ילדה בת 4 ותינוק מתוק. הם חברים שלנו הרבה שנים אחורה, למעשה נועם ואני חברים עוד מכיתה ז'. עברנו לא מעט בשנים הללו. שבתות שיצאנו יחד מהצבא, טיולים עם החבר'ה במדבר, הופעה מביכה בחתונה אחד של השני, חופשות לידה משותפות עם תאיר, קמפינג עם הילדים, אבל שום דבר לא מתקרב בחוויה ובהרגשה לחמישה ימים אינטנסיביים של שהות משותפת תחת קורת גג אחת. החברות שלנו מבוססת על הרבה מאוד כבוד, הערכה, אהבה וחוויות משותפות, הבסיס הזה הוא הכרחי, כי גדלנו להיות אנשים שונים למדי אלו מאלו. תאיר ונועם, כשמם כן הם. מאירים את הסביבה והעולם. הם נעימים וחייכניים, רגועים מאוד וסבלניים (בחיים לא שמעתי אותם מרימים קול על ילדיהם!!), זורמים עם החיים ומקבלים הכול בהבנה ובחיוב. ואנחנו.... המממ... איך לומר.... אנחנו לא כאלו. ת

חברים אהובים הגיעו לביקור וניצלנו את המאורע לטיול משותף מחוץ לעיר. משתתפים: 2 זוגות הורים עייפים 2 בכורים נלהבים בני 6.5 2 נינג'ות בנות 4 ותינוק מתוק בן 8 חודשים יציאה: ביום שישי יצאנו על הבוקר כדי לא להיכנס לפקקים. לאן: לכיוון בראשוב - עיירת סקי גרמנית, מתוירת אך קסומה, שוכנת בגיא רגוע בינות להרים עמוסי עצים בשלכת. בדרך: בגלל צרכי הילדים ידענו שלא נוכל לנסוע ברצף והחלטנו לעשות עצירה ארוכה בדרך. בהמלצת Itzhak Kirber  הגענו למסעדת Gura Diham  הנהדרת. מסעדה רומנית טיפוסית במבנה עץ עם פוחלצי דובים על הקירות. אכלנו מרק חם שהוגש בקערת לחם וטרפנו קינוח פפנאש מתוק במיוחד. ממש מחוץ למסעדה ביער חיפשנו פיות ופטריות המסעדה ממוקמת בתוך הפארק הלאומי Bucegi. מסביב למסעדה הרים מושלגים, נחלים זורמים ויערות אמיתיים בהם ניתן לטייל רגלית או עם ג'יפ. ניצלנו את המיקום הנפלא להליכה ביער עם הילדים, ראינו המון סוגי פטריות (לא לגעת! רעיל) שכשכנו רגליים במים וחיפשנו דובים. 20 דק' מתום הטיול וכבר הגענו לבראשוב.    חיפוש פטריות - אטרקציה לילדים מרק בלחם בבראשוב: 

אתמול התקיים יום הזיכרון לשואה ברומניה, כלומר, יום זיכרון ממלכתי רשמי שבו מדינת רומניה זוכרת את קרבנות השואה שנרצחו על אדמתה. מרשים למדי הייתי אומרת, לולא הייתי יודעת שהיום הזה הוא חדש יחסית ונקבע רק אחרי שפורסמו ממצאיה של "וועדת ויזל"- וועדת חקירה בינלאומית בעניין השואה ברומניה שהוכחשה שנים רבות באופן רשמי על יד הממשלה. הח"כ יוסי יונה נואם בטקס, בכניסה לאנדרטה. כיבדו בזרים: הקהילה היהודית, קהילת "רומה" הצוענית, ממשלת רומניה, ישראל ושגרירויות חברות למעשה, יש כאן עניין קטן ומורכב להבנה, מצד אחד, מחצית הקהילה היהודית הושמדה ומצד שני, מחצית הקהילה היהודית ניצלה. חיו ברומניה 850,000 יהודים! זה ממש ממש הרבה אנשים, משפחות, ילדים, בתים, קהילות. שאינם. אחד הדברים שמייחדים את רומניה בהקשר השואתי הוא שרדיפת יהודים באופן שיטתי התחילה עוד לפני שהנאצים הגיעו לפה, לגמרי ביוזמת הרומנים, וזה די מבאס כשחושבים על זה (מדינה נוספת שזה קרה בה היא קרואטיה. כל יתר המדינות פעלו בהוראת וביוזמת השלטון הגרמני). כלומר, אין שום תרוץ מדיני או פוליטי להסתתר מאחוריו ויש הר

בין כסה לעשור . זמן לחשוב פנימה, להסתכל על עצמי ולעשות תשובה. לבקש סליחה ולהתנצל כמובן בפני מי שצריך (סליחה אמא!). אבל לפני כן, להבין עם עצמי מה היה לי טוב השנה ומה רע, מה אני רוצה לשנות ואיך . אז מחטטת לעצמי בנשמה, פוצעת אותה קצת ושלא במכוון המחשבות מתכווננות למעבר. נטשתי את האחיין המתוק שלי, עזבתי את אחותי, התפטרתי מהעבודה הנהדרת שלי, ופתאום מול אלו, תחושות חיוביות חזקות מאוד מהשהות פה, הרחוקה מהבית. והכי קשה, שלאט לאט הרחוק מתחיל להרגיש כמו בית . מה בכלל הופך בית לבית ? כשהיינו קטנות למדנו בדרך לא דרך, שריבוע ועליו משולש הוא בית. כלומר, מבנה אירופי עם גג מוכן לחורף מושלג, גג כזה שהשלג יגלוש ממנו בשיפוע אל הקרקע ולא ייערם עליו. ובינתיים בגוגל אומרים שבית הוא מבצרו של אדם, אומרים שבית הוא לא בית אם הוא לא מכיל משפחה, אומרים שבית הוא איפה שהלב שלך . " על בית חלומותי איני יודעת כלום   ככל חלומותי אפל הוא וחתום .... .... דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו -  יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב   " (נעמי שמר) Regina Shafir מייפה את החיים טסנו לרומניה לשלושה ימי

חודשיים חיינו בנפרד. הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו'). קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו. וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו. נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט. בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו. דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני. אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחו

אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לביקור. לא,לא, רגע. אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לעזור. לא, לא, מנסה שוב. אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לאוורר אותי. אז מה עושים כשאמא באה? הסיבה האמיתית לשמה אמא שלי הגיעה, היא כדי שהבית יעמוד על תילו ולכן, כשעה לאחר הגעתה כבר עמדנו במטבח וסידרנו ארונות. עד סוף השבוע הספקנו לסדר את הגראז', לפרוק כ 8 ארגזים סוררים שנותרו סגורים אחרי סידור הבית, ולהעמיד את החצר. אמא שלי אוהבת לסדר יותר מכל דבר בעולם הדבר שני בחשק אך ראשון בחשיבות הוא סידורים נטולי ילדות, מה לעשות שאחרי כל כך הרבה ימים שביליתי לבד עם הבנות (בעלי כזכור חי בעבודה כרגע) יש דברים שנדחקו והמתינו לרגע בו סופסוף אהיה לבד: בנק - בוצע עבודה בגינה - בוצע סבב רכישות קפיטליסטי חזירי באיקאה ושות' (בכל זאת, בית חדש וזה) - בוצע חזרה לחנויות להזדכות על מה שקניתי ולא מתאים - בוצע 38 מעלות פה והזיעה מטפטפת לי מהאוזניים והסנטר, לא חינני במיוחד. והדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאמא מגיעה לביקור , הוא להתאוורר ולהטעין מצברים: מני פדי -בוצע יציאה עם חברה חדשה - בוצע

כולם רוצים לעשות דאווין. לנפח חזה, לזקור כנף ולהראות לכולם כמה הם חזקים/גדולים/מבריקים. עושה רושם שאחד שאהב במיוחד לעשות דאווין הוא ניקולאי צ'אושסקו הרודן הקומוניסטי. במסגרת מסע הבנייה המוטרף שלו, הוא החליט להכשיר שטח במרכז העיר בוקרשט לטובת התמודדות על אירוח האולימפיאדה, לשם כך נבנו מבני ספורט רבים והוחלט להקים אגם מלאכותי לשימוש כל ענפי ספורט המים. מתכון להקמת אגם בשיטה הקומוניסטית: 1 - למצוא שכונה של חקלאים חלשים (ככול שיתגוררו בה יותר יהודים וצוענים כך ההנאה גדלה). 2 - לסלק את כולם מבתיהם בהתראה קצרה במיוחד. 3 - לצאת לחגיגת הרס הבתים ומבני הציבור שלהם (הכי כיף להרוס כנסיות שהוכרזו כאתר לאומי לשימור). 4 - לחפור בור ענקי. 5 - לזנוח את התכנית המקורית וליהנות מבזבוז כספי המדינה. פארק Vacarest צילום של Helmut Ignat צ'אושסקו היה בעל חזון ודעה בכל תחום, גם הארכיטקטוני, וכשהאדריכלים ניסו לרמוז לו שאם מפלס מי הנהר (דמבוביצה) יהיה גבוה יותר ממפלס האגם המתוכנן, אז לא יוכלו להסיט את מי הנהר ולמלא את האגם, אז... איך נאמר..... זה לא ממש עזר.  האגם נבנה עם דפנות גבוהו