משפחה במסע

דרושות מתנדבות להכנת קאפקייקס עם ציפוי כחול לבן,  כדורי שוקולד עם סוכריות, עוגת שכבות בצורת דגל ישראל, פונדו שוקולד עם שיפודי פירות, בלינצ'סים במילוי גבינה וכן, פיתות עם שוקולד. אני! אני! אני אתנדב לפיתות עם השוקולד! פיתות עם שוקולד בשש וחצי בבוקר אמא שוקעת שכמוני..... מזל שלא היו ברשימה כלים חד פעמיים כי אז הייתי עומדת מול דילמה ערכית  (משתדלת להימנע משימוש בפלסטיק חד שימושי), אך לא הייתה דילמה. אני רוצה לקחת חלק בפעילות הקהילתית ורוצה להרגיש טוב עם האימהות שלי ולכן מתנדבת למרוח פיתות עם שוקולד, לחתוך ל 200 רבעים ולעטוף אותם בניילון נצמד. אז איך קרה שמצאתי את עצמי מכוונת שעון לשש בבוקר, נאבקת עם הניילון שנצמד לכל דבר מלבד לרבע הפיתה הקטן הזה ומתפללת להגיע לעבודה עד תשע? סיפור שהיה כך היה.  200 כאלו, כן? ובכן, חג ההודיה בפתח ולכבודו מתקיים בביה"ס האמריקאי והרב תרבותי של הבנות, יריד קציר שהוא בעצם יריד עמים. כל מדינה מעמידה דוכן עם מיטב המטעמים שלה והילדים מסתובבים עם קופסאות מהבית (איזה כיף שמדיניות ביה"ס היא לצמצם שימוש בפלסטיק חד שימושי) ממלאים או

נולדתי בחשון, חודש נטול חגים וחגיגות. אך השנה, למרות המרחק העצוב מהבית, ביום ההולדת שלי הייתה חגיגה כפולה. מכשפה מלידה כל מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת חגיגות, כל חגיגה שהיא. רצוי שתשולב עם מוזיקה, אוכל טוב ושוקולד ואני אהיה מרוצה. מכרי יודעים עלי גם שאני אוהבת להתחפש ולהשתטות כשאפשר, וכמובן, הכי הכי אני אוהבת ימי הולדת. גדלתי בבית שבו לכל אחד יש את פסטיבל ההולדת השנתי שלו ובו במשך ימים מהללים מקדשים ושמחים על הולדתו של אותו האדם, את החגיגות הובילה כל השנים אמא שלי ועם הזמן אחותי והחברות הטובות תפסו את המושכות. לחגוג יומולדת רחוקה מהבית, זה לא פשוט, כלומר, זה כל כך שונה ואחר, שביומיים שלפני היומולדת הסתובבתי עם הראש באדמה מבואסת למדי וכל מה שרציתי זה לחזור הביתה. בבוקר היומולדת בעלי והבנות פינקו בשוקולדים, בלונים ומתנות. חייכתי בתודה ועדיין בלב הייתי עצובה ורציתי לאמא. אך ככול שהתקדם היום, החיוך על פני רק הלך וגדל והבנתי שהשנה זכיתי. זכיתי ביום הולדת מיוחד ושמח במיוחד.       מסתבר שליום ההולדת שלי, כשהוא בניכר יש משמעות אחרת, נולדתי ב 31/10 הוא ליל כל הקדושים הידוע גם בשמו