משפחה במסע

שלג פה. וקר. כלומר, ממש קר. קר כזה שאי אפשר ללכת ברחוב ולדבר בנייד בו זמנית כי האצבעות ינשרו למדרכה. כפפות סקי נגד מים, מאפשרות לשחק בשלג ולא לאבד אצבעות. עכשיו, אני נולדתי בישראל וחייתי רוב חיי באזור השרון. משמע, חום לחות ושאריות חול באוויר. גדלתי להיות מהאנשים האלו שאוהבים חום. פשוט כי זה מה שהכרתי. כפעוטה הזעתי בעריסה, הזעתי בעגלה ונטפתי זיעה בכיסא ברכב. כילדה הזעתי בהפסקה בחצר, הלכתי לשיעורי שחייה עם ביה"ס והזעתי בחולצת התנועה בפעולות בקן. כאמא... טוב, כולכן מכירות את הרגעים האלו, בחמש אחה"צ בגן השעשועים, מתרוצצת אחרי הילדים כשהחזייה זועקת להחלפה בדחיפות. למעשה, המקום היחידי שלא מזיעים בו בישראל הוא המשרד. הפכתי להיות אדם כזה, כמו רוב הישראלים, שהלחות והזיעה לא מפחידים אותי ולא ימנעו מבעדי לצאת לטייל/לישון בחוץ/ללכת לים/לרדת לגינה/מחקו את המיותר. פשוט מוצאים את השעה הנכונה ביום והחיים מתנהלים כפי שהם, בזיעה. מפה לשם, עברנו לרומניה, ינואר, מינוס ארבע מעלות ושלג. ש-ל-ג. שלג זה קסום ורומנטי והוליוודי מאוד. למעשה, התרגשנו למדי כשנפלו עלינו פתיתי השלג הראשונים, ו

חג המולד.  מה מעורר בכם השם הזה? בי הוא מעורר קצת אי נוחות. זרות. ואולי אולי קצת סלידה. ח-ג   ה-מ-ו-ל-ד כל כך נוטף ישו, משיחיות וחגיגיות נוצרית שהוא כל כך לא שלי, לא נגיש ולא מושג, שגורם לי לזוז באי נוחות רווית בורות בכסא. כשאני אומרת חג המולד אני רואה לנגד עיני בובת תינוק שוכב באסם עם מריה מגדלנה עטופה באדום ושומעת ברקע מיסה לטינית כבדת משמעות. אבל כריסמס? כריסמס זה כבר משהו אחר לגמרי. כריסמס זה חג נוצץ ומשלהב, עמוס מתנות, ילדים מצחקקים, ממתקים, אלכוהול וכמובן אורות מרהיבים. כשאני אומרת כריסמס אני רואה לנגד עיני משפחה מאושרת בסוודרים תואמים, תולה קישוטים מבריקים על עץ אשוח ירוק עד שעומד בסלון. התרגשות רבתי למראה האשוח הנוצץ, המתנות לרגליו וכרכרתו של לסנטה קלאוס בוקרשט היא אחת הערים המוארות ביותר באירופה בכריסמס אין ספק שהוליווד העבירה לי את המסר היטב. שנים של סרטים וסדרות אמריקאיות, הטביעו עלי את חותמו של כריסמס בלי שאכיר באמת את טיב החג. כל ילד מערבי טוב יודע מהו כריסמס וכיצד רצוי וראוי לחגוג אותו. מרכז החג הוא כמובן המתנות המונחות מתחת לעץ האשוח המקושט.