לבד בברלין

כשהייתי בכיתה ד', חזרתי יום אחד הביתה ושאלתי את אמא שלי, אם אני אשכנזיה או ספרדיה ומה זה בכלל. היא הביטה בי במבוכה, לא מבינה למה הקטגוריות האלו חשובות וענתה לי, שלמי ששואל צריך לענות שאני חצי חצי. כי זה ממש לא משנה.

היום חשוב לי לספר לכם, שאני אשכנזיה (לפחות 8 דורות אחורה בעץ השורשים שלנו). למה? כי אתם יכולים להסיק מכך לבד את ההיסטוריה המשפחתית שלי, את סיבות ההגעה של הסבים שלי ארצה ואת ההקשרים הפוליטיים-פסיכולוגיים שאיתם גדלתי.

טיילת יפהיפה ונקייה, מוזיקה והופעות רחוב. קל להתאהב בה

בנוסף, מגיל צעיר אני אוהבת לקרוא ואוהבת היסטוריה (אני חנאנא), במהלך ה"יסודי" קראתי את כל ספרי השואה לילדים של דבורה עומר, אורי אורלב וגלילה רון פדר. לקחתי את זה ממש רחוק כשלבת המצווה שלי ביקשתי מההורים במתנה, ביקור במחנות השמדה. במקום זה קיבלתי את כל הכרכים של בריטניקה לנוער.

וכך קרה שגדלתי להיות בחורה עם תודעה שואתית גלותית חזקה למדי, דבר שיצר לי עכבות ברורות ברכישת מוצרי חשמל (לא תמצאו תנור של סימנס במטבח שלי) ובטעם האפנתי (מעולם לא לבשתי הוגו בוס) וכמובן עכבות תיירותיים.

לבד בברלין

District Mot-  ויאטנמית עם אווירה ותפאורה מושקעת

כל החברים שלי כבר היו בברלין. כולם מאוהבים בעיר הזו. עיר של בתי קפה והיפסטרים, מוזיאונים וקונצרטים, פארקים וטיולי אופניים, מועדונים ומסיבות, עיר תענוגות. אני יודעת את כל זה ובכל זאת, מעולם לא הייתי שם.

מתישהו לפני כמה שנים הבנתי שהגיע הזמן לפרק לגורמים את ה"אישיו" הגרמני שלי, שהוא לגמרי "שנות ה-80" והגיע הזמן להתקדם ולהפסיק להתבוסס בעבר שהוא לא ממש שלי. ועכשיו הגיע הרגע המתאים.

"אני נוסעת לברלין" אמרתי לבעלי לפני כמה חודשים. הודיעו לנו על התארגנות של פגישת המחזור השנתית של תכנית המנהיגות הסביבתית של קק"ל, בה השתתפתי לפני כמה שנים. פגישת המחזור עתידה להתקיים בברלין וראיתי בכך הזדמנות נהדרת.

היום הגיע. נפרדתי מהילדות ומהבעל, עליתי על מטוס לבד וטסתי להתמודד עם החרדות המיותרות שלי. החרדות התפוגגו די מהר כשנוכחתי לדעת שנסיעה ברכבת מהשדה לעיר, מסתיימת בשלום. ירדתי ממנה והערתי לעצמי על המחשבות השואתיות, הן חייבות להיפסק. באתי ליהנות מהעיר.

ואכן נהניתי. ברלין התגלתה בדיוק כמו שאמרו לי שהיא: עיר מעניינת ומרגשת, מגוונת ומסקרנת. עיר ענקית, נקייה, מאופקת אך צבעונית. המוני אנשים יפים ברחובות, כמויות בלתי נתפסות של בתי קפה ואוכל מדהים. מדהים. מדהים.

עיר צעירה ומגניבה

לבד בברלין

אתם יודעים מה עוד הדהים אותי? כמות ההנצחה של השואה והמלחמות שעברו על גרמניה. הנוכחות של ההיסטוריה מאוד מוחשית וברורה ונעשתה מתוך מחשבה מסודרת, אמנותית ורגישה. למעשה, בכל מקום אליו סובבתי את הראש – בום! שואה. לא צריך לחפש אותה ולחטט בפצעים, היא פשוט שם. מזכירה ולא מאפשרת לשכוח את שקרה.

האנדרטה לזכר קרבנות "רומה" הקהילה הצוענית

תחנת הרכבת המרכזית הישנה. אנדרטת "הנוסעים אל המוות והנוסעים לחיים"

  

ריגשה אותי ההבנה, שהדור שלי והצעירים ממני בגרמניה, מקבלים תזכורת שקטה למה שקרה ואסור שיקרה, באופן יומיומי ומאוד מאוד נוכח. שיטוט ברחובות העיר מבהיר היטב כי גרמניה עברה תהליך תיקון וניקוי עצמי (ככל הנראה דרך הרבה כאב ותוכחה) שהביא אותה למקום הזה של ליברליות וקבלת האחר. 
אי אפשר שלא להעריך את ההכרה הציבורית והחזותית שלהם בפשעי העבר ובכאב שנגרם.
יחד עם זאת, מארחי הגרמנים הלינו רבות על התחזקות הימין בגרמניה בימים אלו, ועל התעוררות של גזענות מובנית נגד מיעוטים. כנראה שאנחנו בפתחה של תקופה חדשה וצריך להמתין ולראות איזה קול יוביל את המהלכים החברתיים-פוליטיים הבאים בזירה הגרמנית.

בשלב מסוים התעייפתי מזה. השואה פשוט בכל מקום.

הלכתי לסיור אוכל עם מדריכה נמרצת וטעימות שמדגדגות בלשון אבל גם במהלך הסיור – בום. ריבועים מוזהבים על הרצפה בכניסה לבתי הקפה הנחשקים ביותר.

בניין אחד, שתי משפחות שכנות ושני גורלות. האחת נשלחה לאושוויץ, השנייה עזבה לפלשתינה

יצאתי אחה"צ לסמטאות בשכונת מיטה המקסימה, הסתובבתי בינות לפאבים וציורי הגרפיטי הנהדרים – בום. אנה פרנק בענק מחייכת מהקיר.

לא רק את השואה את מזכירים בכל מקום, גם את ההפרדה והשנאה בדמות החומה הם מנציחים ומנכיחים. ותמיד באופן שמשתלב עם נוף העיר ומתאים את עצמו ליומיום ולשגרה. אותה שגרה שאפשרה את אותן ההתרחשויות.

כואבים את ההפרדה שהייתה

אחרי שלושה ימים של שוטטות בברלין, התייחדות עם אנדרטאות, ריקודים במסיבות ושיחות נפש עם גרמנים, אני מודה שהתאהבתי במקום הזה. התאהבתי במקום הקר והמפחיד שמודה בטעותו ומחנך לשינוי. כעת, לא נותר לי אלא לקוות שאנשים אחרים שרואים את הבית שלי כמפחיד, חזק ומאיים, יעזו להגיע לביקור להכיר מקרוב את יופיה של ישראל ואנשיה ואולי גם הם כמוני, יתרככו קצת ויפנו מקום לאהבה. ואולי כמוני גם יפנו מקום להבנה שאנחנו עדיין בתהליך. אנחנו צריכים להשקיע ולהתאמץ כדי להפוך את הבית שלנו למקום הכי בריא, טוב ואוהב שהוא יכול להיות. לכל אדם באשר הוא אדם.

הכי אהבתי בברלין – את האוכל!

הראמן הכי טעים שאכלתי, Takumi Nine

קולה בוטאנית?!

Zillemarkt המקומיים אוכלים פה אוכל גרמני משובח

5 המלצות לאוכל טעים במיוחד בברלין:

Zillemarkt מסעדה גרמנית אמיתית ולא מתויירת, לחצו פה
The Barn הקפה הכי טעים ששתיתי בחיים שלי!!!!, נקלע ונטחן במקום, לחצו פה

District Mot מסעדה ויאטנמית מעוצבת ומושקעת, עם אוכל נהדר, לחצו פה

Yam Yam מסעדה קוריאנית נפלאה ומלאת שיק, לחצו פה
Takumi Nine מסעדה יפנית קטנטונת ומשובחת, לחצו פה

בלוגריות נוספות שכתבו על ברלין:

גם נירי שאול נסעה לבד לברלין, מוזמנים לקרוא על חוויותיה פה

רבקה קופלר, קראה את הברלינאי האחרון ומשתפת פה על הביקור בברלין והתחושות שעורר בה.

חוזרים לברלין בפעם השנייה או השלישית? המלצות לביקור חוזר אפשר לקרוא בבלוג של מיכל בן ארי 

רחל לביא דגן, המומחית לשווקים ווינטאג' מספרת פה על חוויותיה בברלין