חברות בינלאומית
נסענו עם הילדות לאוקראינה.
יש שישאלו למה, אני אגיד לכם למה.
כי באוגוסט 2006 עברנו למוסקבה.
יש לי הרבה מה לספר על השנים במוסקבה שהיו עמוסות חוויות וריגושים אך אתרכז ברשותכם בחברים שלנו משם.
הייתה לנו שם חבורה ישראלית נחמדה למדי, אנשים טובים שאהבנו ועד היום אנחנו אוהבים. אבל היינו שונים מהם והשוני הזה בשלב מסוים השפיע על תדירות המפגשים שלנו. עיקר חטאנו היה בכך שהיינו הזוג הנשוי ללא ילדים. יתר הישראלים היו או עם ילדים או רווקים.
בעל כורחנו, אחרי כשנה במוסקבה, השונות הזו הרחיקה אותנו קצת מהחבורה הישראלית, ומצאנו שהחיבור שלנו עם אנשים באותו הסטטוס כמונו, הוא קל יותר, ובעיקר נוח יותר, בלי קשר לעובדת היותם ישראלים או לא.
וכך נוצרה לנו חבורה חדשה: זרים יהודים במוסקבה. התקבצנו לנו, חבורת בני 20-30 יהודים חלק אמריקאים, חלק בריטים, חלק ישראלים, כולנו נטולי ילדים ואוהבי בילויים ליליים. עשינו קבלות שבת משותפות, חגגנו את החגים והחיבור זרם. אך כטבעם של זרים, לאט לאט התפזרנו. כל אחד למקומו שלו או למדינה הבאה.
עברו יותר מעשר שנים' בהן נדדנו בין יבשות/התחתנו/התגרשנו/הבאנו ילדים לעולם/מחק את המיותר. עם חלקם הצלחנו לשמור על קשר למרות המרחק וחלקם נשארו ממש חברים שלנו. חברי אמת. כאלו הם ג'ף ונעמי.
ג'ף ונעמי הם חברים שלנו. הם לא מ"הצד שלו" או מ"הצד שלי" הם הכירו אותנו כבר כזוג ואנחנו יחד, הכרנו אותם. התחברנו בתקופה רגישה, בתקופה של אחדות זוגית עצומה אבל גם של בדידות וזרות חודרת עצמות, זרות שנוכחת בחיים שלך יום יום, זרות של אלו שגרים רחוק מהבית. ג'ף, ונעמי מיסמסו קצת את הזרות הזו.
הם מבינים אותנו במעט מאוד מילים. הם עברו חוויות דומות מאוד לשלנו ואפילו היום עובדים מעבר לים כשליחים של מדינתם, וכמונו, הם מחנכים את ילדיהם במסגרת בינלאומית ומרגישים את אותה הזרות שאנחנו חשים, כשהם צועדים ברחוב.
כל ההקדמה הזו באה להסביר את העובדה שנסענו לחופש בקייב. כי מי בכלל נוסע לאוקראינה? ולמה??? הרי צריכה להיות סיבה ממש טובה לעשות כזה דבר, לא? אז כן. נסענו לקייב לבקר אותם.
קייב עלתה על כל הציפיות שלנו, זו עיר גדולה, יפה, עתירת היסטוריה, ידידותית לילדים ומסבירת פנים לתיירים. והייתה לנו חופשה נהדרת.
יש שישאלו למה, אני אגיד לכם למה.
כי באוגוסט 2006 עברנו למוסקבה.
 |
| כתבתי מוסקבה אבל התמונה הזו מקייב |
יש לי הרבה מה לספר על השנים במוסקבה שהיו עמוסות חוויות וריגושים אך אתרכז ברשותכם בחברים שלנו משם.
הייתה לנו שם חבורה ישראלית נחמדה למדי, אנשים טובים שאהבנו ועד היום אנחנו אוהבים. אבל היינו שונים מהם והשוני הזה בשלב מסוים השפיע על תדירות המפגשים שלנו. עיקר חטאנו היה בכך שהיינו הזוג הנשוי ללא ילדים. יתר הישראלים היו או עם ילדים או רווקים.
בעל כורחנו, אחרי כשנה במוסקבה, השונות הזו הרחיקה אותנו קצת מהחבורה הישראלית, ומצאנו שהחיבור שלנו עם אנשים באותו הסטטוס כמונו, הוא קל יותר, ובעיקר נוח יותר, בלי קשר לעובדת היותם ישראלים או לא.
וכך נוצרה לנו חבורה חדשה: זרים יהודים במוסקבה. התקבצנו לנו, חבורת בני 20-30 יהודים חלק אמריקאים, חלק בריטים, חלק ישראלים, כולנו נטולי ילדים ואוהבי בילויים ליליים. עשינו קבלות שבת משותפות, חגגנו את החגים והחיבור זרם. אך כטבעם של זרים, לאט לאט התפזרנו. כל אחד למקומו שלו או למדינה הבאה.
 |
| חג של רווקים + ילדונת מתוקונת אחת שלא היה לה עם מי לשחק |
עברו יותר מעשר שנים' בהן נדדנו בין יבשות/התחתנו/התגרשנו/הבאנו ילדים לעולם/מחק את המיותר. עם חלקם הצלחנו לשמור על קשר למרות המרחק וחלקם נשארו ממש חברים שלנו. חברי אמת. כאלו הם ג'ף ונעמי.
ג'ף ונעמי הם חברים שלנו. הם לא מ"הצד שלו" או מ"הצד שלי" הם הכירו אותנו כבר כזוג ואנחנו יחד, הכרנו אותם. התחברנו בתקופה רגישה, בתקופה של אחדות זוגית עצומה אבל גם של בדידות וזרות חודרת עצמות, זרות שנוכחת בחיים שלך יום יום, זרות של אלו שגרים רחוק מהבית. ג'ף, ונעמי מיסמסו קצת את הזרות הזו.
הם מבינים אותנו במעט מאוד מילים. הם עברו חוויות דומות מאוד לשלנו ואפילו היום עובדים מעבר לים כשליחים של מדינתם, וכמונו, הם מחנכים את ילדיהם במסגרת בינלאומית ומרגישים את אותה הזרות שאנחנו חשים, כשהם צועדים ברחוב.
 |
| חוגגים את אירוסיהם של ג'ף ונעמי, בדירה המוסקבאית שלנו |
כל ההקדמה הזו באה להסביר את העובדה שנסענו לחופש בקייב. כי מי בכלל נוסע לאוקראינה? ולמה??? הרי צריכה להיות סיבה ממש טובה לעשות כזה דבר, לא? אז כן. נסענו לקייב לבקר אותם.
קייב עלתה על כל הציפיות שלנו, זו עיר גדולה, יפה, עתירת היסטוריה, ידידותית לילדים ומסבירת פנים לתיירים. והייתה לנו חופשה נהדרת.
 | ||||
החבורה החדשה, צוהלת ושמחה
ביום האחרון נפרדנו בבוקר, כשאנחנו עוד בפיג'מות והם כבר לבושים לעבודה ולביה"ס. בחליפה ועניבה, נעלי עקב ואיפור הם יצאו לדרכם בעוד אנחנו נותרנו בדירה שלהם עם מחנק נוראי בגרון. מחנק שלקח לו כמה שעות טובות לעבור. חייכתי באילוץ רב וניסיתי להסתיר מהבנות את מה שעובר עלי.
זה היה עצב וצער.
כל פעם אני מרגישה מחנק כזה כשאורחים שמגיעים לבקר אותנו ברומניה, צריכים לעזוב. וזה לגיטימי בעיני, כי הם עוזבים אותי. הופתעתי מעוצמת הרגשות שלי כשעמדתי בצד השני, הרי זו אני זו שעוזבת אותם...
לא יכולתי להתעלם מההבנה הברורה, שאולי הפעם הבאה שנתראה תהייה רק עוד הרבה שנים, וההכרה החדה בכך שאני חוזרת לביתי הרומני, למקום שבו אני זמנית וזרה ובמובנים מסוימים גם בודדה.
אני יודעת שזה חלק מהמחיר של החוויה הזו שלנו, ומאושרת על כך שזכינו בחברים כמו ג'ף ונעמי, מתנה אמיתית מהתקופה המוסקבאית בחיינו. מעניין מי מחברינו פה ימשיך איתנו עוד הרבה שנים קדימה ויהיה לנו לתזכורת רומנית נעימה...
לרשמים והמלצות על טיול בקייב עם ילדים, מוזמנים לפה.
|
תגובות
הוסף רשומת תגובה