רילוקיישן/הריון

יציאה לרילוקיישן, בדומה להריון היא מפחידה ומרגשת כאחד. יציאה לדרך חדשה ומרגשת שלא ניתן לצפות כיצד תסתיים ומה יעבור עלינו במהלכה.

לפני המעבר דיברתי עם כמה שיותר א.נשים, אספתי מידע, נסעתי לבקר שם ולחפש בית וביה"ס. ממש כמו בהריון הראשון, כשקראתי ספרים, עשיתי קורס הכנה והלכתי לסיור בחדר הלידה.

בשני המקרים אספתי עצות של אחרות, הקשבתי בשקיקה לסיפורי הצלחה (אקזיט מטורף ואושר עילאי) ולסיפורי אכזבה (ניתוח קיסרי חרום אחרי פיטוצין) וניסיתי לנחש איך יראה הסיפור שלי. ובשני המקרים, ברילוקיישן כמו גם בהריון, הסיפור שלי היה שונה, ייחודי ובלתי צפוי.

לא משנה כמה שאלתי, ביררתי והתארגנתי מראש, שום דבר לא באמת הכין אותי לעוצמת החוויה ולתעצומות הנפש שנדרשו ממני במהלכה.

תעצומות נפש בלידה - נשימות ונשיפות, לתזמן צירים, להודיע לדולה ולהורים, ללחוץ לדחוף, לבכות, לצחוק, לשרוד את מערבולת הרגשות הבלתי נגמרת.

תעצומות נפש במעבר - מכירת דירה ורכב, אריזת ושילוח מכולה, מציאת בית ומסגרות, ביטוחים, חיסונים, פרידות ומערבולת רגשות בלתי נגמרת.

אנחנו הנשים, למדנו על עצמנו, שאנו בנויות לזה, מוכנות לזה. אנחנו נשים חזקות ועצמאיות שיכולות לנווט כל סיטואציה ומשימה, ועוברות מדינה או לידה בראש מורם.

רגע לפני השליחות הראשונה, רגע לפני הלידה הראשונה
צעירה, פעורה, תמימה -  אין לי מושג מה הולך לקרות לי בשנה שאחרי התמונות הללו

אנחנו כל יכולות!

ואז מגיע הרגע אחרי. מתחילה ההתמודדות עם החוויה עצמה - ולזה..... לזה אין דרך להתכונן.

בואו נודה לאמת, יש חוויות שהן כל כך אותנטיות וייחודיות, שלא ניתן לצפות אותן או לחזות את מה שכל אחת תרגיש ואיך תגיב להן. רילוקיישן, כמו גם לידה, הן חוויות כאלו. 

לא משנה כמה ידברו איתך על טחורים, תפרים או חוסר שינה, עד שלא תחווי את זה לא תביני עד כמה זה כואב וקשה, ועד שלא תחווי את זה לא תדעי מה הגבולות של עצמך ועד כמה את מסוגלת (או לא מסוגלת) לתפקד גם כשהגוף מתפרק מכאב. לא משנה כמה ידברו איתך על הבדידות של החיים בחו"ל, על התסכול במציאת השמפו המתאים, על הרגעים בבוקר כשהבנזוג בעבודה והילדים במסגרות ונותרת רק את עם עצמך ועבודות הבית.... עד שלא תחווי בעצמך לא תדעי כמה זה מעצים אותך ומשחרר אותך או כמה זה מדכא אותך ומכבה אותך. 

הפער הזה מחלחל גם לחברויות.

החברה הכי טובה שלך יכולה להיכנס לתפקיד הדודה המאושרת ולפנק את התינוקת יומם וליל, להוציא אותך לקפה בבוקר עמוס ולעשות בייביסיטר לטובת ערב זוגי שאת כמהה אליו. אבל מתישהו יתחיל סדק קטנטן במערכת היחסים שלכן, פער שהולך וגדל בין חוויות היומיום (והליל) שלך, כשאת חווה חוויות שהן כל כולן אימהות, זוגיות הורית והתנסויות חדשות, מאתגרות, קשות, מרגשות עד בכי. והיא- החברה הכי טובה שלך, לא מבינה אותן, לא מבינה אותך, לא משנה כמה תנסי להסביר ובאלו מילים תבחרי, נוצר ביניכן הסדק הצר הזה של חיים אחרים.

כמו בהריון, כך גם ברילוקיישן, החברה הכי טובה שלך תעודד ותתמוך בך, תשלח חבילה ביום ההולדת והודעות אוהבות בוואטסאפ, תארח אותך באהבה כשתבקרי ותחצה אוקיינוסים כדי להיות איתך. אבל יהיה סדק קטן ביניכן. סדק של שוני, שקשה מאוד לגשר עליו מרגע שיצאת לרילוקיישן וראית עולם אחר, מרגע שטעמת טעמי חרות ולהט, פרצת את גבולות עצמך, גבולות הזוגיות שלך, גבולות ההורות שלך ואת כל יכולה אל מול העולם. והיא- החברה הכי טובה שלך, לא תבין את החוויה הזו, את עוצמת האושר כשסופסוף הוזמנת לקפה אצל מישהי, השמחה שהילדה שלך מפטפטת בשפה זרה, היא לא תבין את גלי הגאווה שממלאים את הבטן שלך מההצלחות הקטנות של היומיום, כי נוצר ביניכן הסדק הצר הזה של אלו שחוות חיים אחרים.

הריון שני.

ברילוקיישן, ממש כמו בהריון, את שוכחת כמה קשה זה היה בפעם הראשונה. חיוך של ערגה מהולה בגאווה עולה על פנייך כשאת נזכרת בהריון הראשון שלך, כמה גיבורה היית, איזו חזקה, איזו אמיצה, איך עברת את זה למרות הכל. את יודעת שכאב לך ויודעת שהיו רגע בהלה ואפילו פחד אבל את לא באמת זוכרת את העוצמה שלהם. השכחה הסלקטיבית הזו היא אחת הדרכים של הטבע לגרום לנו לחזור על החוויה הזו שוב.

גם ברילוקיישן, קל להתרפק על הזכרונות הנעימים, לעלעל באלבומי התמונות ולהזכר בטיולים המרהיבים, בחברויות החדשות שנוצרו וביכולות האופי שלך שגילית שם מעבר לים. קל לשכוח את קשיי המעבר וקשיי ההתאקלמות והשנה הראשונה, ובחיוך רומנטי את מחייכת ומחליטה לחזור על החוויה הזו שוב.

רילוקיישן, ממש כמו הריון, לידה והורות, הוא חוויה מאוד סובייקטיבית שכל את מאיתנו חווה אחרת לגמרי למרות הקווים המקבילים בין כולנו. יש כאלו שמתאים להן רילוקיישן אחד ותו לא, יש כאלו שנדבקות בחיידק ורוצות להמשיך ולנדוד, יש כאלו שנהנות מהאימהות ועושות 4-5 ילדים ויש כאלו שעמוק בלב מתחרטות על ההחלטה הבלתי הפיכה שלקחו.

בסופו של דבר, כולנו שטות באותו האגם, כל אחת בסירה משלה ובמסלול שבחרה.

ואני? אמא לשתי ילדות, למודת 6 מעברי מדינות, מלמדת את עצמי ללטף את הגוף שהשתנה עם ההורות ולקבל אותו באהבה, ומשתדלת להיזכר גם ברגעים הקשים שעברו עלי במעברים האלו ולאהוב גם אותם.

ולכל אלו שנמצאות עכשיו לקראת מעבר, או עמוק עמוק בשיאו, תדעו שהכל עובר, בסוף נגמרים הגזים והם לומדים לישון לילה שלם.