תובנות השנה הראשונה My first year reflection

Going back home - My first year reflection

עברית למטה 

The first year of the relocation is the hardest

We knew that the first year was the hardest, everyone told us and we had experience from passed moves. And yet .... we could not be ready for such a year. Covid-19, missiles and alarms. It was tough in many ways and we had to find our inner strength in order to breathe properly in the morning and get up with a smile to a reality that challenged us over and over again. As with relocation a broad, here at Israel our first year is over and we can look back with satisfaction and smile and see the progress and development we have gone through this year. The kids friends, language acquisition, work, health, sense of belonging. The fact that we already have a favorite supermarket and a favorite café place. These little things that take time to get to – we feel that we have them now.

Smile, and the world smile at you

Start the morning with a smile and be grateful for what you have. Praise and glorify the decision to move, while next to the kids and keep the complaints to a late night hour. 

A friend who moved to Australia and waited long months for the container, lived on boxes and could not find a suitable kindergarten, taught me to get up every morning and say to the girls: "What a fun we have here! Look at the beauty seen from the window!". And, so we did in Romania and it worked. So, we did it again this year in Israel. No matter what goes through our hearts, frustration / disappointment / apprehension, we tried to convey to the girls a sense of security and wholeness in the decision to move and to express joy at the things that are different here. I think it shaped their perception of reality, instilled in them confidence and in the end, it also seeped into us.

Do it yourself 

Initiate, speak-up, host, communicate. Dare to try, dare to speak, listen and also take a stand. Be in all the places that are important to you. Going into all the groups, reading as much material as possible, coming to all the meetings and trying to learn the human puzzle of this new place (yes, its new to us here) and get the most out of it for my family. If I sit and wait for things to happen, they might not happen, so, most of the time I choose to take the reins and try to make them happen. It does not always succeed but when it does, it is a huge sense of accomplishment.

On both sides of the fence

This is our home, it's true. We know this and the girls know this, but as soon as we experienced life elsewhere, our "inner chakras" opened. Our past life experiences are present in our lives now, by objects at home, in songs, in delicacies, and by the aching in our hearts for all the friendships left behind. The tastes and smells are woven into the cells of our body, the memories and experiences are absorbed in our soul. There is no escape from it and one has to learn to live with the memories that pop up out of nowhere, in the middle of the day, because of some sound or smell. We need to learn to live with the constant longing. It is our job to support girls and teach them (and ourselves) to live with these feelings. Remind us and them to look at all the good that we here and how once, just a year ago, we felt the same aching pane, missed just the opposite – towards Israel

We are happy to be home  😊

השנה הראשונה ברילוקיישן היא הכי קשה - 

ידענו שהשנה הראשונה הכי קשה, כולם אמרו לנו וגם, אנחנו למודי קרבות. ובכל זאת.... לא יכולנו להיות מוכנים לשנה כזו. שנת קורונה, טילים ואזעקות. היה קשוח בהרבה מובנים ונאלצנו למצוא כוחות פנימיים וזוגיים כדי לנשום בבוקר ולקום עם חיוך למציאות שאתגרה אותנו שוב ושוב. וכמו ברילוקיישן, גם פה, השנה הראשונה הסתיימה ואנחנו יכולים להסתכל לאחור בסיפוק וחיוך ולראות את ההתקדמות וההתפתחות שעברנו בשנה הזו. החברות של הילדות, רכישת השפה, העבודה, הבריאות, תחושת השייכות. העובדה שכבר יש לנו סופר מועדף ובית קפה אהוב. הדברים הקטנים האלו, שלוקח זמן להגיע אליהם- הנה הם פה.

חייכי, והעולם יחייך אלייך - 

להתחיל את הבוקר בחיוך ולומר תודה על מה שיש. לפאר ולהלל ולשבח ליד הילדות ולשמור את התלונות לשעת לילה מאוחרת. 

חברה שעברה לאוסטרליה וחיכתה חודשים ארוכים למכולה, חיה על ארגזים ולא מצאה גן ילדים מתאים, לימדה אותי לקום כל בוקר ולומר לבנות: איזה כיף שאנחנו פה! תראו איזה יופי נשקף מהחלון!

כך עשינו ברומניה וזה עבד וכך עשינו השנה. לא משנה מה עובר לנו בלב, תסכול/אכזבה/חשש, ניסינו להעביר לבנות תחושת ביטחון ושלמות בהחלטה על המעבר ולהביע שמחה על הדברים ששונים פה. אני חושבת שזה עיצב את תפיסת המציאות שלהן, נסך בהן ביטחון ובסופו של דבר, גם חילחל אלינו פנימה. 

אם אין אני לי, מי לי - 

ליזום, לדבר, לארח, לתקשר - להעז לנסות, להעז לדבר, להקשיב וגם לנקוט עמדה ולהיות בכל המקומות שחשובים לנו. נכנסת לכל הקבוצות, קוראת כמה שיותר חומרים, מגיעה לכל הפגישות ומנסה ללמוד את הפאזל האנושי של המקום החדש הזה (כן, חדש לנו פה) ולהפיק ממנו את המירב למשפחה שלי. אם אשב ואמתין שהדברים יקרו מעליהם, אין לדעת מתי הם יקרו, ולכן, לרוב אני בוחרת לקחת את המושכות לידיים ולנסות לגרום להם לקרות. לא תמיד זה מצליח אבל כשכן, זו תחושת מסוגלות עצומה.

רגל פה רגל שם -  

פה הבית שלנו, זה נכון. אנחנו יודעים זאת והבנות יודעות זאת, אבל ברגע שהתנסנו בחיים במקום אחר, נפתחו לנו "הצ'אקרות". הרילוקיישן נוכח בחיינו, בחפצים בבית, בשירים, במטעמים, בחור הפעור בלב על כל החברויות שנשארו מאחור.  הטעמים והריחות שזורים בתאי גופנו, הזכרונות והחוויות נספגו בנשמתנו. אין מזה מנוס וצריך ללמוד לחיות עם הזכרונות שצצים ככה משום מקום באמצע היום בגלל איזשהו צליל או ריח, ללמוד לחיות עם הגעגוע התמידי. מתפקידנו לתמוך בבנות וללמד אותן (וגם את עצמנו) לחיות עם התחושות האלו באהבה. להזכיר לנו ולהן, את כל הטוב הזה שיש פה ואיך פעם, רק לפני שנה, התגעגענו בדיוק ככה רק הפוך - לישראל.