משפחה במסע

בין כסה לעשור . זמן לחשוב פנימה, להסתכל על עצמי ולעשות תשובה. לבקש סליחה ולהתנצל כמובן בפני מי שצריך (סליחה אמא!). אבל לפני כן, להבין עם עצמי מה היה לי טוב השנה ומה רע, מה אני רוצה לשנות ואיך . אז מחטטת לעצמי בנשמה, פוצעת אותה קצת ושלא במכוון המחשבות מתכווננות למעבר. נטשתי את האחיין המתוק שלי, עזבתי את אחותי, התפטרתי מהעבודה הנהדרת שלי, ופתאום מול אלו, תחושות חיוביות חזקות מאוד מהשהות פה, הרחוקה מהבית. והכי קשה, שלאט לאט הרחוק מתחיל להרגיש כמו בית . מה בכלל הופך בית לבית ? כשהיינו קטנות למדנו בדרך לא דרך, שריבוע ועליו משולש הוא בית. כלומר, מבנה אירופי עם גג מוכן לחורף מושלג, גג כזה שהשלג יגלוש ממנו בשיפוע אל הקרקע ולא ייערם עליו. ובינתיים בגוגל אומרים שבית הוא מבצרו של אדם, אומרים שבית הוא לא בית אם הוא לא מכיל משפחה, אומרים שבית הוא איפה שהלב שלך . " על בית חלומותי איני יודעת כלום   ככל חלומותי אפל הוא וחתום .... .... דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו -  יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב   " (נעמי שמר) Regina Shafir מייפה את החיים טסנו לרומניה לשלושה...

חודשיים חיינו בנפרד. הוא בבוקרשט בתפקיד חדש (ללמוד, להבין, לעשות רושם טוב, להפנים ולתכנן, ובמקביל להכין את הבית, להתחבר לאינטרנט, לקנות מכשירי חשמל, לקנות רכב וכו'). ואנחנו בארץ, מתקפלות ונפרדות (למיין, לארוז, למצוא שוכרים לדירה, למכור רכב, לבטל הוראות קבע, להפיק מסיבות פרידה בגנים, לסיים את כל האלכוהול בארון וכו'). קשה לתאר את גודל השמחה כשסופסוף התאחדנו וחזרנו להיות יחד, למרות העצב העצום על העזיבה והחשש מהבאות, חשנו כולנו גם הקלה על כך שהתא המשפחתי המצומצם שלנו חזר לעצמו. וכך קרה שביום שישי בבוקר המראנו לבוקרשט, שעתיים ועשרים טיסה וחיים חדשים התחילו. נכנסנו לבית החדש, התרגשו והתלהבנו עם הבנות עם כל מפגש עם צעצוע מוכר ובובה אהובה ואחרי כשעתיים, פתאום ירד האדרנלין..... ושקט. בית ענק, לא מוכר, כמעט ריק, כשמהלכים בו מהדהדים הצעדים שלנו. דממת שישי חונקת ולא חגיגית החלה לעטוף אותי כשהבנתי שאין לנו ארוחת שישי. רק אנחנו והשקט הרומני. אמא שלי לא פה, חמותי לא פה, גם סבתא שלי לא, ואף חבר/ה באופק. גלגל הצלה? חבר טלפוני? אף אחד לא יעזור לי עכשיו.... רגע לפני שהתחלתי לשקוע במרה שחו...

אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לביקור. לא,לא, רגע. אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לעזור. לא, לא, מנסה שוב. אחרי שבועיים ברומניה אמא שלי הגיעה לאוורר אותי. אז מה עושים כשאמא באה? הסיבה האמיתית לשמה אמא שלי הגיעה, היא כדי שהבית יעמוד על תילו ולכן, כשעה לאחר הגעתה כבר עמדנו במטבח וסידרנו ארונות. עד סוף השבוע הספקנו לסדר את הגראז', לפרוק כ 8 ארגזים סוררים שנותרו סגורים אחרי סידור הבית, ולהעמיד את החצר. אמא שלי אוהבת לסדר יותר מכל דבר בעולם הדבר שני בחשק אך ראשון בחשיבות הוא סידורים נטולי ילדות, מה לעשות שאחרי כל כך הרבה ימים שביליתי לבד עם הבנות (בעלי כזכור חי בעבודה כרגע) יש דברים שנדחקו והמתינו לרגע בו סופסוף אהיה לבד: בנק - בוצע עבודה בגינה - בוצע סבב רכישות קפיטליסטי חזירי באיקאה ושות' (בכל זאת, בית חדש וזה) - בוצע חזרה לחנויות להזדכות על מה שקניתי ולא מתאים - בוצע 38 מעלות פה והזיעה מטפטפת לי מהאוזניים והסנטר, לא חינני במיוחד. והדבר החשוב ביותר שיש לעשות כשאמא מגיעה לביקור , הוא להתאוורר ולהטעין מצברים: מני פדי -בוצע יציאה עם חברה חדשה - בוצע ...

כולם רוצים לעשות דאווין. לנפח חזה, לזקור כנף ולהראות לכולם כמה הם חזקים/גדולים/מבריקים. עושה רושם שאחד שאהב במיוחד לעשות דאווין הוא ניקולאי צ'אושסקו הרודן הקומוניסטי. במסגרת מסע הבנייה המוטרף שלו, הוא החליט להכשיר שטח במרכז העיר בוקרשט לטובת התמודדות על אירוח האולימפיאדה, לשם כך נבנו מבני ספורט רבים והוחלט להקים אגם מלאכותי לשימוש כל ענפי ספורט המים. מתכון להקמת אגם בשיטה הקומוניסטית: 1 - למצוא שכונה של חקלאים חלשים (ככול שיתגוררו בה יותר יהודים וצוענים כך ההנאה גדלה). 2 - לסלק את כולם מבתיהם בהתראה קצרה במיוחד. 3 - לצאת לחגיגת הרס הבתים ומבני הציבור שלהם (הכי כיף להרוס כנסיות שהוכרזו כאתר לאומי לשימור). 4 - לחפור בור ענקי. 5 - לזנוח את התכנית המקורית וליהנות מבזבוז כספי המדינה. פארק Vacarest צילום של Helmut Ignat צ'אושסקו היה בעל חזון ודעה בכל תחום, גם הארכיטקטוני, וכשהאדריכלים ניסו לרמוז לו שאם מפלס מי הנהר (דמבוביצה) יהיה גבוה יותר ממפלס האגם המתוכנן, אז לא יוכלו להסיט את מי הנהר ולמלא את האגם, אז... איך נאמר..... זה לא ממש עזר.  האגם נבנה עם דפנות גבוהו...